החיים כטיפות מים מטפטפות ממרזב עת חורף;
לרכז שנים וזמן לנקודה אחת בוהקת
לקמול ללילות קרים ולבנים, כקמילת אביב לקיץ
לבנות וליסלול דרך בריק הפנימי של נבכי עצמו
לגמוע הקיץ כמתוך עירפול מאובק של אבק שלכת
לנפץ אש פנימית לאלפי פיסות קטנות של כאב
להיכבל בגן-נעול מפני שיקריות בראשי חוצות
ללקט תוגה מצל מנסרות שמש סתיו עגמומית ואפלה
להשיר מבט לעיני האבדון עד קהות חושים וטירוף מיואש
להיפצע משברי הויה מדממת, להחתך מקיום מזוגג וכמוש
לשכול הבזק מוחלטות שלא היה בה מין הקיום
לחרוך קצוות מלבוש ההכחשה ולהביט באמת העירומה עד גיחוך
ליטוע חיים המוזרקים כסם ולהיזרק אל חולשת הרגש בהפקרות
לפקוח לשניים וילונות תקוה שחוקה על שפת חידלון
לקמל ולעקור תוגת עבר המספחת חיים מלפעום
לסגף מוות פנימי עד זוב מציאות ההכל האחר
לכסוף לדבר מה רחוק עד יכבו העיניים ויאדימו כשקיעה, שקיעת
אובדן נכסף
לקלוח עם השתיקה נטולת המהות עת זוב גשם בדם התודעה
לחבר חלקים עגולים ובילתי תואמים למעגל חיים אחד שלם
באקזיסטנציה
לשים את שלשלאות החופש תוך נגיסת פיסה מהמוות- הפרי האסור
והנכסף
לקלף אושר מבעד קליפות של עצב קפוא

שחור, לבן, שתיקה.
הכל ולא כלום
מחר ולא אתמול
שניים שהם ארבע
וארבע שהם שניים.

ה"אני" הוא הכבל
המחבר את הנשמה
לחדות המציאות;
ומנתק אותה בכלא היחיד
בו היא יכולה להימצא.

זהו חלק מהשיר הניצחי שלי - שיר שאני תמיד מוסיפה לו שורות
ואמשיך להוסיף לו שורות כל עוד אני חיה.
אשתדל לעדכן מידי כמה חודשים את השיר
מקווה שנהנתם...