"אז תני לי דקה לאהוב אותך"
והמילים מתנגנות לי בראש, שוב ושוב...
בבוקר, בצהרים, בערב... בלילה, ושוב בבוקר...
יום אחרי יום.
אני רואה את פניו, עם גוון העור הזהוב, עיניו הבוהקות ושפתיו
שלוחשות לי להתקרב...
נער מרשים ביותר, אחד כזה שבולט לעין, שלא ניתן שלא להבחין
בו.
כמעט שלוש שנים ואני זוכרת כאילו זה היה רק אתמול.

כל כך התרגשתי, זה הולך לקרות... אני והוא, לבד.
אי אפשר להגיד שפחדתי...אבל דיי חששתי, בכל זאת - הפעם
הראשונה.
הוא תמיד התעקש שזה יהיה במקום מיוחד, מקום שאני לא אצליח
לשכוח...
אילו לא היה מתעקש.
יום שלם התארגנתי, אני זוכרת שבאותו היום רק המקלחת לקחה לי
שעה שלמה, ואח"כ מריחת הקרמים השונים, איפור, פן... אין ספק
שרציתי להיות הכי יפה באותו היום.
הכול היה מתכונן, אמא חושבת שאני אצל שרון עד מחר בערב, ושגיא
כבר השיג את המכונית של בן-בן.

יום חמישי, 18:00 בערב ,הוא שורק את שריקת "אני כאן" ואני תוך
5 דקות הייתי למטה...
שנינו טיפה מבוישים, יש עבירת לחץ באוור, אך שנינו יודעים
שאנחנו רוצים את זה באותה המידה.
התחלנו לנסוע, ולאחר כ10 דקות של דממה הוא נעצר...
"את בטוחה?" שואל ומביט בעיני.
"כן", עניתי כל כך מהר שלא הספקתי לשמוע את עצמי.
אהבתי אותו, והיית בטוחה שהוא אוהב אותי...  חגגנו שלושה
חודשים יחד, שלושה חודשים שנראו לי כמו שנה, שנה הכי יפה
שהייתה לי, בילויים, מסיבות, נשיקות, חיבוקים, מגע מצמרר, אהבה
ראשונה ואמיתית.
"אל תפחדי לאכזב אותי, תהיי איתי כנה, אני אבין אותך... באמת"
הפעם עניתי לו בנשיקה, נשיקה שגרמה ללבי לפעום בעוצמות אדירות,
יכולתי לשמוע את הדופק,
שלי ושלו - יחד!
הוא המשיך לנסוע, שנינו מחייכים, הוא תופס את ידי ולוחש לי
באוזן "אני אוהב אותך"
כמה כיף לשמוע את זה...
ברקע מתנגן השיר של יובל לוריא - דקה אחת... שיר שנתכתב
עלינו.
הוא מביט בי, מתקרב לנשק אותי...
ואז...
חושך.

ברגע הראשון שפקחתי את העניים הכול הסתובב...
צבעים התערבבו לי והעניים צרבו...
הרגשתי צמא, כאיל לא שתיתי חיים שלמים.
אמא ניגשה אלי והגישה לי כוס מים, עיניה דומעות ולידה יושבת
נערה קצת יותר גדולה ממני, יושבת ומתחילה לבכות יחד איתה.
פתאום הבנתי, הייתה תאונה אני בבית חולים...
"אמא איפה שגיא? תגידי לו שאני בסדר, וואי הוא בטח דואג.."
הרופא נכנס לחדר,
אמא עדין בוכה, הנערה ניגשת אלי ואז אני מזהה...

שרון, היא נראתה שונה, בוגרת כזאת.

אני מסתובבת להניח את הכוס על השידה הקטנה שהייתה ליד המיטה,
על הקיר תלוי לוח שנה...
"אוגוסט 2006..." הכוס נשמטה מידי.
הראש הסתובב במהרה, לא ראיתי כלום, לא הבנתי כלום...
בפעם האחרונה שהבטתי בלוח שנה, היה 2004.
אמא ניגשה אלי, " ילדה שלי... היא שוב בוכה...
עברתם תאונה, את ושגיא, תאונה נוראית... משאית שסטתה מהמסלול
העיפה אתכם מהכביש...
היית בתרדמת..."

צרחתי, לא יכול להיות, שנתיים מהחיים שלי חלפו לי בשינה...
ו"שגיא? למה הוא לא פה?"
הפעם שרון היא זאת שדיברה, "שגיא נהרג".

רציתי לעצום את עיני ולא להתעורר לעולם...
היום שהיה אמור להיות הכי יפה בחיי...  עצר את חיי לנצח.
כיום שלוש שנים אחרי,  שלוש שנים שבשבילי הם בקושי חצי שנה...
אני יושבת, לבדי...בוכה... מתגעגעת אליו.
למלאך שלי, למלאך שעכשיו שומר עלי מלמעלה...
ברקע השיר שהפך להיות של שנינו...
"דקה אחת"...
אני יושבת, תופסת תמונה שלו מהצבא, ובוכה.
בחיים אני לא אחזור להיות מה שהייתי... באותו תאונה, חיי
נעצרו, לנצח.