בפינת משכנו הזמני ספונה מחשבה
טרופה,
קרנה דועך בארעיות תמידית כשקולך מתעצם.
ברחבי שדות ביתי שממה,
לוחשת
לצלילי פרסה נוקשת ברגבי קרקע לחה,
והרוח נחתכת בשערה הסתור של חיה מבויתת.
במעמקי כלאי קירות אטומי חלומות וחרכי מחשבות ורודות מפוחמות.
המציאות טופחת על חיוורון צל אדם
שהיה כך מסופר,
אני.

נתזים, נתזים ממני מפוזרים לכול
וריקושטים של עצמיות לא ממומשת מרוחים על פניך,
רגע קודם הלבינו עצמאותי בקור רוח
מבדרת, ודמעתי הזלוגה לא משה דרך קבע מפני פיירו,
ולו חצי אמת גלויה.

שאריות בשרי מאכלות סורגים,
עדות אילמת למאבק אלים שהתרחש
בתוככי דברי תוכחה שעטפת בתכריך והשלכת
בסיפוק, יחד עם מפתח יחיד לנהר האשליות
שמקיף באליפטיות משונה את מבצרך.

אני לא יודע לשחות
ונסיכים יש רק באגדות.