[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'ון בלו
/
מה קרה בלונה פארק?


                                מערכון לסדנה ה-56

[במה חשוכה למחצה. תפאורה של לונה פארק. בחלק האחורי של הבמה
- גלגל ענק ובלרינה. ביניהם עומד המתנחל, לבוש חולצה כתומה
עם הסיסמא: האהבה תנצח, ומחזיק שקית ניילון מלאה, עליה מודבקים
סטיקרים: מוות לערבים. בצד שמאל יושב ליד שולחן עמוס דפים
הפרופסור לאינטלקטואליזם לבוש חליפה. בצד ימין עומד מפצח
הגרעינים
בג'ינס וחולצת-טי, מחזיק שקית נייר חומה. בקדמת הבמה
יושב על כיסא הערבי. ידיו קשורות מאחורי משענת הכיסא ועל
ראשו שק. מאחוריו עומדת הערבייה הזקנה בשמלה רקומה ארוכה
ומטפחת ראש.
ספוט על הערבייה הזקנה
]

ערבייה: אח, יא איבני, יא איבני! ווינכ יא איבני?

[מורידה את השק מראשו של הערבי ומתירה את ידיו. ספוט כבה.
תאורה על הערבי
]

ערבי: אם ירצה אללה, הפעם ישחררו אותי. אמרו לי שהשם שלי
ברשימות. רוצים מישהו בלי דם על הידיים. [מראה את כפות ידיו
לקהל.
] אני, אין לי דם על הידיים. [בוחן את כפות ידיו
בעיון.
] לפחות, ככה נדמה לי.

[תאורה עוברת אל מפצח הגרעינים, המוציא גרעינים משקית
הנייר, מפצח אותם, ויורק את הקליפות על הבמה. בשולי האור,
המתנחל מוציא סרטים כתומים משקית הניילון, וקושר אותם לגלגל
הענק. אחת הקליפות פוגעות במתנחל, וזה מביט במפצח הגרעינים
במבט נוזף.
]

המפצח: אני, אל תראו אותי ככה. אני עשיתי משהו בשביל המדינה.
אני לא סתם שרתי שלוש שנים בצבא. אני עשיתי משהו. ובזמן חופשה,
אפילו. יעני - בזמני הפרטי.

[המתנחל מסובב את הגלגל הענק. הבלרינה חגה סביב עצמה.
הפרופסור והערבי קמים, ומסתובבים על הבמה.
]

המפצח: הייתי בדיוק בחמשוש. התקשרתי לאיזו אחת, לימור, שכבר
הייתי חם עליה הרבה זמן. אמרתי לה: 'בראש שלך להפגש?'. אמרה
לי: 'מה להפגש?'. אמרתי: 'נצא. נלך לסרט, או מה שאת רוצה. נלך
ללונה פארק.' לא יודע מאיפה הבאתי את הרעיון הזה. לונה פארק.
לפעמים יש לי, איך אומרים? השראה. אז הלימור הזאתי, מעניין מה
איתה היום, אומרת לי: 'לונה פארק? למה לא?'. ואני, לא יודע
למה, אולי היה לי אינטואיציה שמשהו הולך לקרות, לקחתי איתי את
הרובה מהצבא. [מוציא רובה אם-16 מירכתי הבמה. ומניח את שקית
הגרעינים.
]
אז ככה, אנחנו מסתובבים בלונה פארק. מכוניות מתנגשות. רכבת
הרים. גלגל ענק. אבל אני מרגיש, הלימור הזאתי, קצת קרה. כבר
חושב לחתוך את הערב הזה, כשפתאום אני רואה את הערבי. [נמתח
ומכוון את הנשק לכיוון הערבי, שקופא במקומו.
] מיד אני קולט
שזה מחבל.
המחבל, מרוב הפתעה, לא ידע מה לעשות. כמו שאני מסתער עליו, אני
קולט איזה אחד, דתי כזה, עם אקדח על המותן. 'חפה עלי' אני צועק
לו. [מסמן למתנחל בידו, וזה שולף אקדח ומכוון גם הוא לכיוון
הערבי.
] ככה סגרנו עליו משני כיוונים, ואז אני הסתערתי
עליו, ואיך אומרים? הכנעתי אותו.
[מפצח הגרעינים והמתנחל סוגרים על הערבי, שנופל על
הבמה.
]
אחרי זה באה משטרה. בלגאנים. בעיתון אחד כתבו שנמנע פיגוע כבד.
בעיתון אחר כתבו שהיה, איך קוראים לזה? לינץ'? אבל עזוב אותי
מכל התקשורת הזאת - רק סקופים הם מחפשים. [מניח את הרובה
ומרים את שקית הנייר.
] אני את שלי עשיתי. אני עשיתי משהו
בשביל המדינה.

[הערבי קם, וחוזר להתיישב על הכסא. התאורה מלווה אותו.
מאחור, הפרופסור, המתנחל ומפצח הגרעינים חוזרים למקומות
מהפתיחה.
]

ערבי: אומרים, מי שייך לפת"ח, יש לו סיכוי יותר טוב להכנס
לרשימות. אני פת"ח. בטח שאני פת"ח. מה, לא נראה פת"ח? [מותח
את צווארו אל עבר הקהל, ומותח את עור לחייו.
] לא נראה פת"ח?
בטח פת"ח. [מוציא מראה קטנה מהכיס ובוחן את בבואתו.] בטח
פת"ח.
[בקול שקט.] לפעמים חמאס, לפעמים החזית. מה שהחוקרים אומרים,
אני מסכים. כי איך אפשר לזכור? כל כך הרבה מילים. כל כך הרבה
מכות בראש. קשה לזכור. אומרים חמאס - חמאס. אומרים חזית -
חזית. [בוחן שוב את בבואתו במראה.] פת"ח, בטח פת"ח.

ערבייה: אח, יא איבני, יא איבני, ווינכ יא איבני?
[עוברת אל קדמת הבמה.]
אח יא איבני, יא איבני. מכל הבנים שלי, זה היה הכי מוצלח.
[מצביעה על הערבי.] כל הילדים בשכונה היו הולכים לזרוק
אבנים על החיילים - אני הייתי שומרת אותו בבית. שמרתי שילמד
כמו שצריך, שיעשה שיעורים. מה הלך ללונה פארק? רק חיפש עבודה.
ואז, פתאום - מכות. משפט. הבן שלך מחבל. הבית שלך - להרוס.
זרקו אותו בכלא ואותנו ברחוב. [מרימה ידיה אל השמים.] אח, יא
איבני, יא איבני, ווינכ יא איבני?
[מרכינה ראשה, וחוזרת לעמוד מאחורי הכסא. המתנחל מנסה לשדל
את מפצח הגרעינים לקחת סרטים כתומים. התאורה עוברת אליו.
]

המתנחל: לא מבין את הטיפוסים הנאיביים האלה. חושבים שאם נוותר
ונוותר לערבים, בסוף הם יאהבו אותנו. [מתקרב אל קדמת הבמה
ושולח אצבע מאשימה אל הקהל.
] אחרי שהם יזרקו אותנו לים - זה
מתי שהם יאהבו אותנו!
הרי הם מנסים להרוג אותנו בכל מקום. אפילו כאן. [מחווה בידו
אל הלונה פארק.
] לפני עשר שנים באתי לפה עם אשתי - אז עוד לא
היינו נשואים - ופתאום, מה אני שומע? איזה בחור צעיר צורח
בבהלה: 'מחבל! מחבל!'. [מפצח הגרעינים מביט בו בתדהמה,
ומצביע על עצמו במבט מלא פליאה. לאחר מכן פוסל את העניין
בתנועת ביטול.
]
למזלנו, כבר אז היה לי קצת נסיון בדברים האלה, כך שתיק-תק
השתלטתי על המחבל. [מתנפל על הערבי ומפיל אותו מהכסא אל
רצפת הבמה. מפנה את גבו לקהל ובועט בערבי.
מסתובב אל הקהל, תוקע בקהל מבט חודר, מפנה שוב את גבו ובועט
בערבי.
מסתובב אל הקהל.
]
מה? מה קרה לכם, יפי נפש כולכם? נאיביים, אתם. אלה [מצביע אל
הערבי
] רק רוצים להרוג אותנו.
[בועט בערבי ואז שב לקשור סרטים כתומים על הגלגל הענק.
התאורה נשארת על הערבי.
]

ערבייה: [עוזרת לערבי לחזור אל הכסא.] אח, יא איבני, יא
איבני... ווינכ יא איבני?

[מאחור, מפצח הגרעינים ניגש לשולחן של הפרופסור. מנסה
להסתכל בדפים שזה קורא, ויורק עליהם קליפות גרעינים.
]

ערבי: פעם באה לפה סטודנטית לאינטלקטואליזם. חיפשה אצלי זווית
אנושית. [מוציא מראה מכיסו, ומחפש זוית אנושית בבואתו.] שאלה
אותי: 'למה רצית לפוצץ את הלונה פארק. לא חראם על כל הילדים?'
'חראם.' הסכמתי. 'חראם'.

[תאורה עוברת לפרופסור,  שמנופף אגרופו באיום כלפי מפצח
הגרעינים
, ומנקה בתנועה עצבנית את דפיו מקליפות הגרעינים.
]

פרופסור: אנשים נוטים לחשוב שאנו, אנשי האקדמיה, ספונים במגדל
השן שלנו. אף כי ביקורת זו אינה משוללת יסוד לחלוטין, הרי
שקיימות דוגמאות רבות למעורבות העמוקה של האקדמיה, ושל אנשיה,
בחיי הקהילה, ובפרט, בהנחלת ערכים הומניסטים-פלורליסטים. אפילו
אני עצמי, אם יורשה לי [מכחכח בגרונו], הייתי מופת לערכים
אלה.
לפני שנים לא מעטות פקדתי יחד עם שני בני את הלונה פארק.
[מחייך]. הבכור הוא היום מפקד בסיירת, והצעיר התגייס זה
מקרוב לשייטת. [מוציא מכיסו תמונות ומראה לקהל. לאחר מכן פוסע
לאורך הבמה. המתנחל ומפצח הגרעינים מתבוננים בו בדריכות.
]
לפתע פתאום, אני מבחין בבחור צעיר, ערבי על פי חזותו, שוכב על
הקרקע. [פונה אל הערבי ומסמן לו בידו שישכב על הרצפה.
הערבי ממניע ראשו לסירוב. הפרופסור מסמן לו שוב. הערבי
מושך כתפיו בסירוב. הפרופסור דוחף אותו אל הרצפה.
]
הבחור שוכב על הקרקע, ושני גברתנים מפליאים בו מכות.
[המתנחל ומפצח הגרעינים מביטים בפרופסור בשאלה. זה
מהנהן. הם ניגשים אל הערבי ובועטים בו.
]
או אז, בלי להסס, הצבתי עצמי בין החוליגנים ובין הבחור המסכן,
והגנתי על זה האחרון בגופי. [נעמד מעל הערבי, ומסמן לשני
האחרים להסתלק. מפצח הגרעינים מתיישב על השולחן. המתנחל
קושר סרטים כתומים לבלרינה.
]
סתם נטפלו אליו. ללא כל סיבה חשבו אותו למפגע. לולא סוככתי
עליו בגופי, מרה היתה אחריתו. [עוזר לערבי לקום. בתנועת יד
הערבי שואל אם הוא יכול להצטרף אל הערבייה. הפרופסור
מניע ראשו לשלילה, ומסמן לו שיחזור לכסא. הוא עושה כן.
]

[הפרופסור שב אל שולחנו, ומגרש משם את מפצח הגרעינים.
הבלרינה מסירה את ראשה, ומתוכה יוצא השב"כניק בחליפת שרד
ומשקפי שמש. הוא תופס את המתנחל בזרועו, ונוזף בו. המתנחל
לוחש באוזנו, והשב"כניק מניח לו. המתנחל פונה לקשור סרטים
כתומים על הגלגל הענק.
]

השב"כניק: אנשים שואלים אותי מה באמת קרה בלונה פארק. [מקלף
את שארית תחפושת הבלרינה מעליו, מוציא חפיסת סיגריות, ומצית
אחת.
]
שואלים אותי - הוא היה מחבל או לא היה מחבל? [פוסע אל קדמת
הבמה. מוצץ מהסיגריה, ומשלח טבעת עשן אל הקהל.
]
שואלים אותי - הרביצו לו או לא הרביצו לו? [מוצץ מהסיגריה,
ומשלח עוד טבעת עשן אל הקהל.
]
ואם הרביצו לו - כך שואלים אותי - אז מי הרביץ לו? [מוצץ
מהסיגריה.
] חמומי מוח בלונה פארק? [נושף עשן.] השוטרים
שעצרו אותו? [נושף עשן.] חוקרי השב"כ? [נושף עשן.]
כי אם הוא פצצה מתקתקת - כך אומרים - והרביצו לו כדי שיפסיק
לתקתק, זה בסדר. אבל אם סתם התנפלו עליו ופוצצו אותו במכות, אז
זה לא בסדר.

ערבייה (ממלמלת): זה לא בסדר. זה לא בסדר. [מניחה את ידיה על
כתפי הערבי.
]

השב"כניק: שואלים אותי - מה באמת קרה בלונה פארק?
[לוקח מציצה ארוכה מהסיגריה, ומשחרר עשן לאט. ניגש אל
הערבייה ומפריד אותה מהערבי. קושר את ידיו של הערבי מאחורי
משענת הכסא, ומכסה את ראשו בשק.
]
שואלים אותי - מה באמת קרה בלונה פארק?
[מעשן את שארית הסיגריה.]
אז שואלים.
[שומט את בדל הסיגריה אל הרצפה, מכבה אותו בנעלו, מפנה את גבו
לקהל ויורד מהבמה.
]

[חושך.]







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תמיד חשבתי
ששלום זו ברכה
שאומרים אותה
גם בזמן מלחמה
וכולם את נישקם

מניחים
ואחד את השני
מברכים.


ילדותי תמים ולא
מציאותי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/7/05 15:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ון בלו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה