הם מתאספים,
עשרות פרצופים עם אותן פנים מוכרות,
הם מתאספים באותו גן קבוע, גן שלכאורה כה יפה, מטופח ופורח.
שוב, אותה אסיפה,
הם מגיעים לשם - כי הוא הלך,
הם חייבים להגיע - כי המצפון גורר אותם.
כולם מדברים, ממלמלים בניהם, דיבור לא ברור - וזה העיקר להספיק
להגיד כל מה שלא אמרו עד עכשיו, הזדמנות אחרונה לדבר איתו,
לדבר אליו.
הם בוכים - כי כולם בוכים, כי צריך, צריך לספוג את קברו, כי
הוא לא ראה אותם בוכים.
כולם בבגדים כהים, שחורים - כי מיהרו, כי זה מה שמצאו בארונם
המבולגן, או כי אמרו אז לובשים.
וכולם, כולם מגיעים, אף אחד לא שוכח - כי חייבים? או שמא הבושה
שרוצה להתנקות בזרם הדמעות על ארון קברו.
כולם אוהבים אותו, מדברים טובות, גם אם לא ממש הכירו, גם השכן
שרק צעק "תשתיקו את הכלב" ולא נהג לומר שלום או לחייך שהשליך
את הזבל,
גם הוא אמר עליו כמה אדם טוב היה, כמה חייכן וכמה לא הגיע לו
להתכסות עפר.
ולמה?
כי מצטערים על עוונותיהם? כי משקרים על עצמם? על האל שבשמיים?
או אף מכבוד המשפחה וכי כולם אומרים שכך היה.
וכולם מוכרים האחד לשני, מחליפים מבטים, מחייכים חצי חיוך צנוע
כי אסור, מנחמים זה את זה, מחליפים סיפורים על ההוא שהלך,
וכולם מוכרים.
הייתכן שמוכרים מהאסיפה הקודמת, באותו מקום, עם אותם בגדים
ודמעות, שנפרדו מהאחר, כי היו חייבים, כי הבושה והמצפון סחבו
אותם.
"הכל בידי אלוהים".
כך אמרו וכך גם צדקו, בעצם אלוהים הוא זה ש"מארגן" אסיפות
אלו.
לא כל כך קשה לאסוף אותם, בכל יום נאספים עשרות, כי הם הולכים
- בתאונות, פיגועים, מחלות, פשעים, זקנה או שמא אדם שרצה שגם
בשבילו יתאספו ויבכו על קברו אז התאבד.
הכל כדי שאנשים יפגשו, יתאספו באותו גן מטופח, יפה ופורח, גן
שפורח בשביל אותם אנשים שלא רואים ולא יראו אותו.
ושוב,
יום אחרי יום,
עשרות פרצופים ופנים מוכרות מתאספים בגן הקבוע והפורח.