אני לא מטורפת, באמת.
אנשים נכנסים למקום המכוער הזה, עם הקירות המתקלפים ומסתכלים
עלי ברחמים - כאילו אני מקרה סעד כלשהו. כאילו שלהם אין
בעיות.
אבל אני לא מטורפת, אפילו האיש הנחמד הזה עם העניבה הסגולה אמר
לי את זה. הוא אמר שאני לא מטורפת בכלל, שאני סתם לא יודעת
להתמודד.
אבל אני כן יודעת להתמודד, אתה לא רואה איך אני מתמודדת,
אדוני? אתה לא רואה איך בכל יום, אני מתמודדת מול הידיעה שאני
לא מטורפת?
יש איזו אישה אחת במקום הזה, שכל ערב באה ומקריאה לי איזה
סיפור - אתמול, היא הקריאה לי את כיפה אדומה.
"אוה, אישה, אישה, למה העיניים שלך כל כך גדולות?" שאלתי אותה.
היא הסתכלה עלי מוזר, ככה, כאילו היא מפחדת ממני קצת.
אני לא מפחידה... באמת שלא, לפחות לא כמוה, עם השיניים שלה,
והאף שלה, והאוזניים שלה.
אני לא מטורפת, באמת שאני לא, כל השאר כאן הרבה יותר מטורפים.
ובגלל זה כשהאישה הזאת והאיש ההוא, באים אלי ומכניסים אותי
לתוך הכותונת הלבנה הזאת, אני כבר מזמן לא בועטת וצורחת. לא
כמו זאת עם הבעיות בחדר הסמוך אלי.
באמת שאני לא מטורפת.
אנשים מטורפים מחייכים ומקלפים את העור של עצמם - אני בוכה
ונכנסת מתחת לעור של אנשים אחרים.
באמת שאני לא מטורפת.
אנשים מטורפים בוהים עם עיניים ריקות - אני נועצת מבטים נוקבים
ומלאי משמעות.

אחד האחים נכנס לחדר שלי והביא לי כוסית קטנה כזאת עם שלושה
כדורים - לכל אחד מהם יש צבע שונה ואני לא יכולה שלא לתהות למה
קוראים להם כדורים אם אחד מהם מרובע כזה.
אני בולעת אותם בשקט ואומרת יפה 'תודה' כשהאח מושיט לי כוס
מים.

אני לא מטורפת, באמת שלא, המקום הזה הוא לא בשבילי.

אני מחכה כבר לחודש הבא, שישחררו אותי כבר, שהתרופות שלהם
יגמרו והמים העכורים לא ימצאו את דרכם לגרון שלי.
בחודש הבא, אני אצא מכאן בשמלה פרחונית כזאת ואסתובב ברחבי
ת"א. אולי אני אפגוש מישהו שאני מכירה ואנופף לו, ואותו המישהו
יבהה בי כאילו הוא לא מזהה אותי, יניד בראשו ויסתובב.
אני יודעת מה כולם חושבים - אני לא מטורפת. כולם חושבים שאני
צריכה להישאר כאן - כשאני אשתחרר אנשים ישאלו אותי למה עזבתי.
ואני אחייך, ואומר בקול מתוק כזה, שאני לא מטורפת.
ואף אחד לא יאמין לי.
ויחזירו אותי לכאן, כמו בשנה שעברה ובשנה שלפני.
ואני שוב אשב עם עצמי ואדבר אל האיש עם העניבה הסגולה והאישה
מקריאת הסיפורים.
ואני שוב אבלע את הכדורים בשקט ולא אצרח כשיכניסו אותי
לכותונת.
וירצו לשחרר אותי שנה אחרי.
אבל בפעם הבאה, כשירצו לשחרר אותי - אני לא אלך - אני אשאר כאן
- ואחכה שיעיפו אותי בכח ולא יקבלו אותי יותר.
ואז, כשאני אספר לכולם את הסיפור שלי - הם יגידו לי שאני
מטורפת. שאני לא אמינה. שכל מה שאני עושה משוגע ומטומטם וכל כך
אני.
ואני אחייך ואומר שאולי אני קצת מטורפת - אבל רק קצת.
ואז יחזירו אותי לכאן והכל יתחיל מההתחלה.