שלום שוב מצא את עצמו מטייל בנחלאות ללא מטרה, כבר לילה שני
ברציפות. הוא עמד בצומת הרחובות אוסישקין ובצלאל וחיכה שהרמזור
יתחלף לאדום.
רק שלשום נוגוש עוד ישב במרכז העיר על המדרכה שליד חנות המיצים
הטבעיים שלו וספר אבנים. שלום אמר שיסתלק לפני שהוא מזמין
משטרה אבל נוגוש לא זז. הוא חיכה שהאור שבחזית בניין הכוכבים
יידלק כדי שיוכל להמשיך ולספור את האבנים. שלום התקשר לאח של
נוגוש שיבוא לעזור אבל הוא היה בתל אביב באיזו פגישת עסקים שלא
נגמרת ואמר לשלום שאין לו זמן בשבילו. הוא הרים את השפופרת
וחייג מאה. קול נשי מצידו השני של הקו ביקש לדעת במה אפשר
לעזור. בדיוק אז נדלקה הנורה הצהובה שתלויה מעל קשת הכניסה
לבניין. נוגוש קם על רגליו, ניקה את האבק מבגדיו והרים את שקית
הבד הלבנה שבתוכה האבנים. הוא ניגש למעבר החצייה שממול למיצים
ונעמד. שלום גירד במצחו לרגע ואז הניח את השפופרת במהירות
וניתק. הוא המשיך להביט בנוגוש שהתעטש כמה פעמים ופספס את האור
הירוק שברמזור. כשהפסיק להתעטש, החל לחצות את הכביש בלי להסתכל
לצדדים. נהג פיאט אדומה שהגיחה מעבר לסיבוב לא הספיק לבלום
והתנגש בנוגוש שהועף אל המדרכה ונתקע בקיר המכבסה שממול לחנות
המיצים.

פעם נוגוש היה מתעצבן כשמכוניות התנגשו בו, אך עם הזמן, כשראה
שבכל פעם שזה קורה הזיכרון שלו משתפר ושהמזל מאיר לו פנים,
הפסיק להיות מוטרד והחל להשקיע בבורסה. בהתחלה השקיע סכומים
קטנים, והרוויח רק כמה מאות, אך משרבו ההתנגשויות בינו לבין
המכוניות הקטנות, החל להשקיע יותר כסף ויותר מחשבה בעניין. תוך
ארבעה חודשים צבר הון שהספיק לו לקניית בית פרטי באזור שקט
וירוק, אך נזהר שלא לקנות מכונית ומכשירי חשמל. זמן קצר לאחר
מכן, התקבל לעבודה במשרד ששכן בבנין הכוכבים והשתמש בזיכרונו
המיוחד כדי לצמצם את ההוצאות השוטפות ולהגדיל את הרווחים.
נוגוש השתלב יפה בין כל העובדים במשרד, שניסו להתחקות אחר סוד
ההצלחה שלו אך לא גילו דבר. כשהיו שואלים אותו כיצד הוא עושה
זאת, היה עוצם את עיניו ומחייך. תמיד היה מברך אותם לשלום
ומאיר אליהם פניו, מקשיב לצרותיהם ומייעץ כמיטב הבנתו. בזכות
כישוריו הבין אישיים הוא התחבב מאוד על שאול, הבוס שלו, ששמח
לצרפו לנסיעות לחוץ לארץ והיה נוהג להציגו לראווה בפני אנשי
עסקים ולומר שאילולא היה קיים היה צורך להמציאו.
בסיום יום העבודה, היה נוגוש יורד לרחוב ומתחיל לאסוף אבנים
מהמדרכות לתוך שקית בד. כשהשקית הייתה מתמלאת, היה ניגש לחנות
המיצים הטבעיים, וקונה מיץ אשכוליות אדומות משלום. אחר כך היה
מתיישב על המדרכה, מרוקן את תוכן השקית וסופר את האבנים. בדרך
כלל היה מקדיש שלשת רבעי שעה לספירה, אך פעם, באחד מערבי דצמבר
הקרירים, ספר אבנים במשך שעתיים וחצי ואף מכונית לא התנגשה
בו.
המכונית הראשונה שנכנסה בו הייתה מאזדה לנטיס כסופה. זה קרה
לפני שנתיים באחד הלילות הגשומים, בדיוק כשנעמד לאחר שהכניס את
האבן האחרונה לשקית. נוגוש הוטח בחוזקה למדרכה וברגע הראשון
קצת נבהל, אך התעשת במהירות, קם על רגליו והחל לאסוף את האבנים
שהתפזרו על הכביש. האמבולנס שהזמין שלום פינה רק את הנהג שלקה
בהלם, ואילו נוגוש ניגש בחזרה לדוכן המיצים והזמין עוד כוס של
מיץ אשכוליות אדומות.
למחרת בערך באותה שעה, התנגש בו טנדר טויוטה של העירייה. נוגוש
עצם את עיניו ופקח אותן כלא מאמין, ולאחר מכן התרומם על רגליו,
ניער את בגדיו והמשיך לאסוף את האבנים.
ההתנגשויות שחזרו ונשנו הפכו לדבר שבשגרה. שלום של המיצים
הפסיק להתקשר למד"א והחל להתקשר למשטרה כשנוגוש היה משתהה על
יד חנותו וממשיך לספור את האבנים לאחר שעת הסגירה.

כשהפיאט האדומה פגעה בנוגוש, שלום הביט בו בשלווה וחיכה לראות
אותו קם, אך הוא לא זז. הוא לא זז גם לאחר דקה, וגם לא לאחר
ששלום ונהג הפיאט ההמום רצו אליו ושלפו אותו בזהירות מהקיר.
נוגוש שכב על המדרכה בעיניים פקוחות כשחיוך רחב על פניו.
מסביבם, על המדרכה, היו מפוזרות מאתיים תשעים ושבע אבנים ושקית
בד ריקה.