לאט, לאט, מאז הכירותם, היא השתנתה.
מאכזבה לאכזבה ממנו, השמחה שלה פשוט התנדפה. פתאום היא הפכה
לאחת שמסתובבת עם מבט מושפל ועם מועקה תמידית בלב ועם מראה
פניו במחשבותיה. כועסת בקלות מכל דבר, דואגת לו, סובלת את
העלבונות שלו, ואת היחס שלו. וכבר כמעט ולא צוחקת ובטח שלא
מצחיקה. היא כבר לא הייתה היא. פתאום, היא הפכה לילדה ממורמרת,
ולא ליותר מזה.

ועכשיו, על הקרוסלה הזאת היא חשבה על האירוניה שבמצבה באותו
הרגע.
פתאום, היא שמה לב לכך שכל מה שהיא רואה הוא השיער שלה, לפתע
חילחלה לתודעתה ההבנה שראשה נמצא בין ידיה, ומרפקיה שעונים על
ברכיה, רגליה בפיסוק קל. ושיערה, שיערה פזור על פניה-מסתיר
אותה מכולם.
וכמה שזה נהיה עוד יותר אירוני כשהיא שמעה אותו אומר משהו שגרם
לכל האחרים לצחוק, היום הוא השתתף בשיחה.

"אותה הגברת בשינוי אדרת" את הניב הזה לימדה המחנכת בכיתה ו'.
עליה ניתן היה לומר שהיא גברת. ואפילו עליו, שכן הוא לא היה
מודל לגבר, או לפחות לא הצטיין בתכונות אביריות.
ואם ממשילים את האדרת לשיער, מבינים שאדרותיהם לא היו שונות
בהרבה זו מזו. שתיהן, באותו אורך - עד אחרי הכתפיים. שלו שטנית
וגלית, ושלה בלונדג'ינג'ית מתולתלת.

הציפו אותה כל הזכרונות על הפעמים שהם בילו יחד. הוא והיא, בין
אם לבד, ובין אם בחברת אנשים. הוא היה ממורמר דרך קבע, ובדרך
כלל גם נהג לשבת כשראשו בין ידיו, ושיערו מסתיר אותו מכולם.
הוא היה משעין את מרפקיו על ברכיו, ויושב בפישוק קל. וכך עברו
ערבים, צהריים ולילות שלמים.
כשהיו לבד, היו שותקים בסופו של דבר. היא הייתה מנסה לנהל
שיחה, לדבר איתו, להצחיק אותו או לפחות לגרום לו לענות. הוא לא
תמיד היה עונה, וכשענה בכל זאת, היה זה בתשובות קצרות. הוא אמר
לה כמה פעמים שהיא מדברת הרבה.
בחברת אנשים, היא התבלטה למדי, צוחקת, מצחיקה, שנונה ומשעשעת.
באותו הזמן הוא היה יושב ממורמר, בישיבה שלו-הראש והידיים,
השיער והמרפקים והכל. היא לא התעלמה, היא נהגה לחבק אותו, או
לפחות לשים סביבו יד, ומדי פעם לשאול לשלומו. אבל הוא כן היה
מתעלם.

אז עכשיו, היא ישבה בישיבה שלו, והייתה כל כך ממורמרת על הכל,

ומחשבה האירונית הזאת של הגברת ששינתה אדרת לא עזבה את ראשה.
היא הממורמרת שיושבת בדיוק כפי שהוא נהג לשבת, והוא האיש
שמשתתף בשיחה, ועוד איך משתתף.
אז לפני כמה ימים הוא מצא לעצמו צעצעוע חדש. ההתנהגות שלו עם
הבובה החדשה נראתה בדיוק כמו ההתנהגות שלו איתה בהתחלה.
ועליה, כבר אבד הכלח (היא תמיד הקשיבה בשיעורי עברית בכיתה
ו'), ולא רק זה, גם השמחה שלה אבדה.

והאירוניה לדעתה, הגיעה לשיאה כשהיא נזכרה שהוא אמר לה פעם,
שקל להשפיע עליה.