ישבתי בחדר ההמתנה וחיכיתי. הם לא אמרו לי כמה זמן זה ייקח,
אני מניח שהם לא ממש ידעו. אשתי יולדת ואני מחכה בחדר ההמתנה,
זה כל כך שנות השבעים.
מולי יושב בחור בגילי בערך, חיוך מרוח לו על הפנים. לפי מה
שהבנתי משיחת הטלפון האחרונה שלו, אשתו ילדה בן. אנחנו החלטנו
לא לגלות לפני. אני עומד להיות אבא. אני לא מוכן לזה! אני לא
מאמין, אני לא מצליח לעכל את זה. רק לפני שנתיים למדתי איך
לטפל בעצמי, איך אני אטפל בתינוק? התינוק שלי.
יהיה לי ילד, בשר מבשרי. אני ואשתי נהיה אחראים לייצר בן אדם.
לא רק מבחינה ביולוגית, אלא מבחינת העיצוב הנפשי שלו. הדיון
הישן של גנים לעומת גידול, במקרה שלי זה לא משנה, אני אחראי
עליו בשתי החזיתות. אני לא מוכן!
הבחור מולי מביט בי, הוא מחייך, הוא רוצה לדבר על התינוק שלו,
אני רואה את זה על הפנים שלו. אולי זה יעזור לי להתמודד.
"יש לך בן, מזל טוב." אני לא מצליח להסתיר את החששות שלי,
לצערי נימה סרקסטית קלה מתגנבת לברכה שלי. הולך להיות לי ילד,
אני לא מוכן!
"כן!" הוא אומר לי, החיוך לא עוזב את הפנים שלו. "הבת שלי כבר
בת חמש ועכשיו יש לי בן!"
דמעות של אושר זולגות לו מהעניים, אני מתחיל לשכוח את החששות
שלי. לא, לא לשכוח להדחיק. קשה להתעלם מהאושר האמיתי של הבחור
הזה.
"ילד שני." אני אומר, "הרבה אחריות."
"כן, אבל זה שווה כל רגע. אתה מחכה לראות את הילד שלך גם?"
"לא." אמרתי. חדר ההמתנה נועד לאבות שחיכו לראות את הילדים
שלהם לאחר הבדיקות, לפני שהם הועברו לחדר הילדים. "אשתי עדיין
בחדר הלידה, אני... לא יכול לסבול דם אז הסכמנו שאני אחכה עד
שהתינוק יוולד."
"הסכמנו? אשתך בסדר עם ההחלטה הזו?" תמיהה מוחלטת, לא ידעתי
שאני כל כך שקוף.
אני עומד להיות אבא, אני לא מוכן! לא יכולתי להגיד לו את זה.
חייכתי ומשכתי בכתפיים, לא ממש היה לי מה להגיד.
"זה הילד הראשון שלך?" הוא שאל, מחליף נושא.
"כן." עניתי, מורח עוד חיוך מזויף על פני כדי להסתיר את המתח.
"הייתי פקעת עצבים כשמיכל נולדה. כל הזמן שאשתי הייתה בהריון
חשבתי לעצמי שיש טפיל בתוכה, שגורם לרגליים שלה להתנפח, שאוכל
את כל המקרר ביומיים, שגדל וגדל. זה הפחיד לי את הצורה למען
האמת." הוא חייך שוב.
"ואז היא נולדה! חשבתי שידעתי מה זו אהבה לפני, אבל זה לא היה
נכון. כל הישג קטן שלה הוא כמו גולת הכותרת של חיי. הייתי יותר
גאה בה, ובעצמי כי היה לי חלק בזה, כאשר היא אמרה את המילה
הראשונה שלה מאשר הייתי כשקיבלתי את הדוקטורט שלי."
"איך התמודדת עם הלחץ?" שאלתי "עם העובדה שכל מעידה קטנה, כל
טעות ואתה יכול להרוס... בן אדם."
"לא התמודדתי, אני עדיין מפחד. אבל כמו בכל דבר אחר, אתה לא
יכול לתת לפחד לשלוט לך על החיים. המחשבה שהיא תיפצע, שהיא
תחווה כאב, פוגעת בי יותר מכל דבר אחר." הוא נאנח.
"אבל אנחנו לא יכולים לשלוט בכל העולם, ולסגור אותה בחדר שלה
זו טקטיקה שאני שומר לכשהיא תתחיל להתעניין בבנים." הוא גיחך,
גם אני.
"אתה חייב להנות ממה שיש לך. ילדים זו ברכה. בדרך מסוימת הם
הנצח שלך, הם הדרך שלך לחיות לעד. פעם חשבתי שזה אנוכי להביא
חיים לעולם רק כדי שיהיה לך משהו לאהוב ולטפל בו. העולם לא
מושלם - אותו ילד יסבול ויכאב. אך הוא גם ישמח ויאהב ויחווה
דברים שיהיו שווים את הכאב, אני מאמין בזה בכל ליבי. אני עושה
כמיטב יכולתי בתור אבא, והבת שלי אוהבת אותי. לא יכולתי לבקש
יותר, אבל קיבלתי. קיבלתי בן בריא."
הוא שוב התחיל לדמוע, חיוך מרוח לו על כל הפנים. גם אני
חייכתי.
כסף יש לנו, וגם אהבה ומשפחה תומכת. זה מגוחך שאני יושב כאן
בזמן שהאישה שאני אוהב עושה את הדבר הכי חשוב בחיים שלנו לבד.
קמתי והתחלתי ללכת.
"לאן אתה הולך?" הבחור שאל אותי.
"אשתי יולדת, אני צריך לפחות להיות מוכן להחזיק לה את היד."