לטלי, מכתב אחרון.
לא משנה מה אעשה, או מה אגיד או כמה אדבר, אף פעם לא אזכה
ליותר מדקה אחת של אהבתך. ניסיתי הכל, אני חושבת. סיפרתי לך את
הדבר שהכי כואב לי, הדבר שבחיים לא הצלחתי להגיד. את עוד
שותקת. אני לא יודעת אם זה מפחד או מגועל. אני כזאת נוראה?
אני זוכרת איך התקשרתי אליך כשהיא עזבה, ואת ממש נשמעת כאילו
אהבת אותי נורא, ויום אחרי חיבקת אותי והתחלתי לבכות. מה קרה
מאז? רק כשצריך לרחם עלי את מסוגלת לחבק?
אני רק רוצה שתחזיקי אותי עכשיו. אני נשברת והכל מתחתיי ומעליי
קורס, ואני לא מצליחה לישון בלילות מהפחד שהיא תבוא. ואולי
בעצם אני כן רוצה שהיא תבוא. אני שותה יותר מדי עד שנהיית לי
בחילה, ואני מצטערת אבל חזרתי לעשן. לא חשבת שזה יקרה נכון?
כשהבאת לי את הסיגריה הראשונה בכיתה ט'. לא חשבת שאני אחזור
לזה ככה. ואני מקווה שאני לא נשמעת מאשימה עכשיו.
אני קוראת לך שוב ושוב, ואת לא עונה. אני רואה אותך מולי אבל
זו לא את. זו אף פעם לא את. ואני כל כך צריכה אותך עכשיו כי
החיים שלי מתפרקים ואין לי יותר תחושה בגוף. עוד סימנים על
הידיים, על הרגליים. סכינים וגפרורים וסיגריות. הקיץ הגיע, אני
מפחדת.
אני יודעת שאת אומרת שאת אוהבת אותי, אני שומעת את זה אבל זה
לא מרגיש אמיתי. והחיבוקים שלך רק צורבים לי את העור והמילים
שלך מעבירות בי צמרמורת נוראית.
אני מצטערת שאף פעם לא הייתי מספיק בשבילך. שאף פעם לא יכולתי
להראות לך שבאמת אכפת לי. אני יודעת שאת לא מאמינה לי כשאני
אומרת את זה, ואת בטח מרגישה צמרמורת נוראית עכשיו, בחילה בבטן
ואולי אם באמת אכפת לך אז אפילו דמעה קטנה בעין.
אבל לא. אני סתם מקווה עכשיו, נאחזת בדברים שלא באמת שם.
אני הולכת עכשיו.
אם את עדיין שומעת אותי זה רק הד.
גם זה ייעלם בסוף.
אני אוהבת אותך יותר מכל דבר שיכולתי לאהוב.
