מבכה
מבעד לחרכי החלון נפרשים
שמי אוקטובר אדום כתלתלי
הרימון המצמחים בלילות מבין
אצבעות נגיעות נבל
בשעה שהזכרונות נפרמים
כחוטי ארגמן השלוחים
ביני ומלכי, אני נזכרת
בעדנת פסיעותיו של אישי
השני שהיה מהלך אחרי
ובוכה בין טרשי אדמה
עקובת קרסולי דרך.
שותקת
אני עורכת שתיקות אל מול
סוגר רוחות, רדופת רפאים
כחיילי החימר הניצבים
על הדלת
בכף ידי החופשית מונח לו
השקט כגוש עפר מפורר
כשדוד מתגלה, נקלה
לעיני שפחותיו וביני
ובינן סורגי צוהר
מצחקת
אני רוצה לצחק את דוד כבת
נעוות מרד, במחיר מאה עורלות
קטופות אקרום עור וגידים
ובשר נפילי פלשת, להלך
מעדנות בחוצות אש-קלון
חשופת עריית שגעון,
רק לילד.
שמואל ב' פרק ג' (14) : וישלח דוד מלאכים אל איש בושת בן
שאול לאמור, תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי, במאה ערלות
פלשתים. (15) וישלח איש בושת ויקחה מעם איש, מעם פלטיאל בן ליש
(16) וילך איתה אישה, הלוך ובכה עד בחרים.
פרק ו' (16) ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון, ותרא את המלך דוד
מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בליבה (20) וישב דוד לברך את
ביתו, ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד, ותאמר, מה נכבד היום מלך
ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד
הריקים. (23) ולמיכל בת שאול, לא היה לה ילד, עד יום מותה
|