אתמול בלילה חלמתי חלום
על שמיים שחורים ותהום באדום
להבות בוערות בצהוב וכתום
השטן סתם חייך ואמר אהלן.

בכל פעם מתעוררת מאותו הסיוט
חושבת שצריך לחזור למציאות
לקבל את הדברים בקצת יותר אופטמיות
ואז להפסיק כבר לבכות.

יוצאת לרחוב וריקים הכבישים
תוהה לאן התנקזו אנשים
אולי על כולם עברו מכבשים
או לפחות איזה טרקטור גדול.

מנסה להבין אם יש היגיון
בשיר מטומטם וחסר כל דימיון
של ילדה עייפה וחסרת כל ממון
שמנסה עוד למצוא חרוזים.

לא שמחה בחלקי וגם לא מאושרת
יודעת שחיי מציאות ולא סרט
אבל תמיד יש מקום לקפוץ מהמסגרת
לתוך קצפת עם גלידה וניל.

מחר אתעורר ואמשיך לחייך
אפילו אם בפנים הכל יסתבך
הזמן לאיטו ימשיך וישתרך
ואני אעביר אותו בלקוות שלא יסגרו את החנות ההיא בשניקין
שמוכרת אופטימיות בצנצנת.