את ידיה כרתו
כשהגיעה לחוף. אמרו
לה שכבר אינה ספינת
עבדים חתורת אצבעות,
ואת שדות הכותנה קוטפים בדמעות.

בתנועה מתואמת שבין עין לגדם נקטפות
בי מילים, כמו שדות חמנית תחת
מכחול.  רציתי לומר שהייתה יכולה
לסגור את הפחד בקופסת פח, שרופדה
ענני צמר רכים, ועדר כבשים
יורד מההר במשעול צווארה.

עכשיו, כשמטעי שכחה מצמיחים לאוזניה
כינורות של כאב, והעצב הוא רך וענוג.
רציתי לומר לה, איך בעיני הרכות
ראיתי שמש יורדה תהומות,
ובכל זאת כמותה
גם אני
בידי הריקות
מביאה אהבה.