טניה עמדה שם, המומה
רק עכשיו היא קלטה - שהיא לבד במערכה
ואף המלחמה כולה - ששמה החיים
שאין איש שיציל אותה
שכעת, בלי הוריה
אחים שלא הכירה
כעת, כשגילתה שכאשר הייתה צריכה אותם - חבריה הפנו לה גב
היא התחילה לבכות.
לשבת ולבכות שם לבד, באמצע התחנה
אין איש שהיא מכירה
ואין איש שהיא מבקשת להכיר.
"טניה!!!" לא, זה לא מישהו קורא לה
זאת היא קוראת לעצמה
דורשת מעצמה להתעורר
לא להיות עיוורת למציאות
להמשיך לצעוד
ראש מורם
להביט קדימה
בלי ימין ושמאל
מסוכן? ייתכן, ללא כללי זהירות
אך בלי קרבה לאיש היא לא יכולה להתאכזב מאיש
חוץ מעצמה.
וכעת, כשציפיותיה מעצמה נמוכות מתמיד -
היא לבד.
וטוב לה עם זה
היא לא מרגישה רע,
חריג זה כבר לא רע. רק לא חלק מכלל.
שונה - זה בסדר.
מוזר - יכול אף להיות טוב מאחרים.
טניה מרגישה טוב עם עצמה.
רק עם עצמה.
וכשהיא לבד בחייה, ובעולם בכלל
למי אכפת?