זה אחד מהימים האלה,
שבהם את יודעת,
שאת מצטערת, ושאין לך מילים.

זה אחד הימים האלה,
שבהם את יודעת,
שאת מדברת רק אל עצמך,
ורק את תשמעי.

זה אחד הימים האלה,
שאת כבר לא יודעת,
למה את עושה כל דבר.
למה?

זה אחד הימים האלה,
את מרגישה כל כך חזקה,
וכל כך חלשה. ואת נופלת,
בקושי מחזיקה את עצמך,
מחפשת דרך לעוף,
מחפשת דרך לברוח,
כנראה, שלא תמצאי לך לאן.
והצללים, אולי הם יעלמו בסוף, אולי את תעלימי אותם.
אולי את תתגברי על הפחד ההוא.
והצללים ההם, את מנסה לשכנע את עצמך, שהם לא אמיתיים,
לא- הם לא אמיתיים. ואת לא מאמינה.
אולי מה שתמיד היה חסר זה שתאמיני בעצמך...

זה אחד הימים האלה,
שאת מבינה כמה קשה
לעוף בלי כנפיים.
מהימים הכואבים האלה, שאין להם סיבה,
זה יום כזה, שאת שומרת את כל השתיקה,
את כל המלים, הכל רק בשבילך.
זה אחד מהימים האלה, שגם הם לא מבינים.
מסיבה כלשהי, הימים האלה חוזרים...
רודפים.

(22.6.05)