זה טבעי? (תוהה) האם ההצטמקות הפנימית הזו צריכה להיבדק?
(מרחיבה) האם הגליל הפנימי שמאבד מקוטרו בכל פעם שתקווה קטנה
מנסה למצוא את דרכה אל ליבו, הוא עניין הדורש טיפול? (אכן,
הייתה יכולה להימצא מטאפורה מתוחכמת ועמוקה יותר) שאלות הן אכן
עניין מיותר, אסכים עם כל מי שיטען כך. אבל בחיי, (יופי,
אירוניה) שזה הוא פשוט ניסיון אחרון להציל. את אלוהים איבדתי
זה מכבר. ובהחלט אין אף דאגה הטורדת אותי בעניין שטנים למיניהם
שיכולים לפתח מזוכיזם מסוים, שיביא אותם לידי נואשות שכזאת,
שכל שיישאר להם לעשות הוא לקחת את השקית העלובה שלי. (רגע
להפעלת הדמיון - השקית הינה הנשמה) אך לא אכחיש כי ידועה אני
כטיפוס חסרוני, (=טיפוס חסרוני הינו ישות אשר שמה במרכז חייה
את כל שאבד ו/או לא היה קיים מעולם) ולמרות זאת אתייחס לעניין
האמונה והנשמה כעניינים שאינם ברי דיון ואתעקש לחזור לאותם
מעיים מצומקים שדובר עליהם בהתחלה. (לפני שיגמרו לה המילים)
אני פשוט חושבת שתקף אותם פחד, בחיי שאין לי כל הסבר מתקבל אחר
למצבם. (בחייה שאין כל הסבר אחר!) העניין הוא שאם אכן תקף אותם
פחד זה לא ישנה דבר, אשאר חסרת אונים גם כך, (האם ישנה ברירה
אחרת?) שהרי גם אם היה תוקפם איזה קלקול קיבה עדיין לא הייתי
יודעת כיצד להתמודד, (אז אל...) לכן, בחרתי פשוט לא להתמודד
(...תתמודדי), הבעיה היא שגם כשההצטמקות נשכחת ממני, אין לגופי
מנוחה (מסכנה), כי אז הראש מתפוצץ. שיווי המקל מתערער. הרגל
מתעקמת בקול רועם. אך אני עודני כאן, במקום נפילתי בלי כל
עילפון שיבוא להצלתי. בלי רגע שקט (מיותר לשאוף), אני ונשימתי
העצורה.