שוב אני עומד מול הראי, ומנסה למצוא את עצמי. מביט באיש הקודר
מולי, ולא מבין מי זה.
כבר ניסיתי את הפתרון שעזר בעבר. לרוב, כשהייתי רושם דיוקן
עצמי, הייתי בוחן את התמונה, ומוצא בה שביבים של מי שהייתי, את
האמן שבתוך האיש.

כמה אפשר לחפש?

כמה חמניות עוד אצייר, כדי להאיר את יומי? אורן המתעתע לא עוזר
לי לראות ולו שביב של תקווה. מנותק אני מעצמי, מנותק מחיי.
רואה אותם עוברים לידי, ואין לי מגע בלתי אמצעי איתם.
היו ימים בהירים יותר. אני זוכר אותם במעומעם. אני צופה
בתמונות שציירתי אז, שדות בהירים, עצים ברוח, ואנשים נחים
מחובקים.

אני לא מוצא את עצמי. אבדתי לי. אני צועק לעצמי, ולא שומע
אותי.

אני רואה נוף, רואה את התמונה לנגד עיני, ואיני מסוגל להפוך
אותה למציאות. האמן שבי אבד.
אני גם יודע מדוע זה קרה. החלטתי שהחיים פגעו בי יותר מיד,
החלטתי שאהיה פחות פגיע, שאצור חומת מגן ביני לבין העולם, ביני
לבין הכאב. אבל היצירה שלי תמיד הייתה מתוך אושר גדול, או מתוך
כאב.

והיום אין אני חש אושר גדול, ועל הכאב ויתרתי. לכן איני מסוגל
ליצור. אבל האמן הוא אני, ואני הוא האמן. אם לא איצור, אדלדל
ואמות.

התער לידי. אני לוקח אותי בין אצבעותיי, ומנסה לחתוך שערה
מזקני. הוא חד, אין ספק. ביכולתו לגרום נזק. אני מטה אותו
לימין ולשמאל, ומתבונן בהבהוב שהוא יוצר בראי. מבריק ומלוטש.
הוא בדיוק מתאים לאורך הקו המחבר בין אוזני לראשי.

איך זה ירגיש? האם אחוש חסר איזון? שצד אחד יותר קל מהשני?

המתכת נוגעת באוזן. היא קרה, מעבירה בי צמרמורת. האם זה יכאב?
אני זקוק לכאב הזה. הוא יעזור לי להרגיש את עצמי, לחזור להיות
חלק ממני, לחזור וליצור.

מול המראה אני עומד, והתער בידי, משתעשע ברעיון, ומנסה למצוא
נימוקים כנגדו. אני לא מוצא נימוק משכנע. העתיד לקרות הוא
שיקרה.

אני אוחז את האוזן בידי האחת, ואת התער בשניה.

אבחה מהירה של התער, והאוזן ניתקת ממני.

אני צופה בדם הזורם מן הפצע שנותר, נקווה טיפות טיפות מול
הראי. אדום הוא נוזל חיי. זורם כנחש עקלתון במורד שידת העץ אל
הרצפה, מתווה לי דרך, מסמן לי סימנים. מרתק ומושך אותי לטבוע
בו. האם אפשר לטבוע בדם הנוצר ממך עצמך? אני תוהה. שולח אצבע
לטעום את דמי. מלוח ומתוק כאחד, ניגודי טעמים. כמוני, דם
מדמי.

אני מחכה לכאב, מצפה לאמן שבי שיחזור ויופיע מתוך הכאב הזה.
אני מנותק, ולא מרגיש בדבר. האם היה מעשי לשווא? מה הטעם
בכריתה אם אין מאחוריה זהות, אם לא תרמה לי את חיי בחזרה?

האוזן נותרה בידי עדיין. אני אוחז בה למול עיני כעת, מביט בה
מקרוב. חצאי עיגול מעוקלים. אוזן זה דבר די מגוחך כשחושבים
עליו מקרוב. אני מקרב אותה אל פי וצועק לה חזק שתשמע: "אני הוא
אני. אני הוא האמן. אני הוא האמן". היא לא שומעת דבר. חפץ דומם
וקר. אני משליך אותה מעלי, והיא מרחפת באוויר כעלה בשלכת.

אוזן בשלכת. הרעיון מצחיק אותי, ואני פורץ בצחוק קולני,
המתגלגל לבכי חרישי כשאני מתקפל לתנוחת עובר, מחפש לינוק זהות
מן האדמה שבאתי ממנה.

אני שוקע לתוך לילה זרוע כוכבים, וצופה בברושים המגדרים את בית
העלמין, תחנתי הבאה.

(יוני 2000)