צעדי מדודים ואני נזהר מאוד שלא ליפול, ההליכה על השוניות
האפורות מכלה את כוחי אבל אני איני רואה שום דרך אחרת רק
להמשיך ולצעוד.
השונית, אם הייתי יכול להביט בה מהצד, מיוחדת מאוד ומגרה את
הסקרנות, היא יוצרת ניגודיות משתנה בין הים לצבעה האפור.
בלילות היא כמעת נעלמת והכל נראה כגוף אחד אפור וגדול, אמנם
אני - המהלך עליה מסוגל להבחין אך לעיתים יש לי תחושה כאילו בן
האלוהים אני הצועד על נהר הירדן...
וביום כשהשמש מאירה באור חיוור וצובעת את השמיים והים בתכול,
היא ברורה וחדה כחיה עצומה שרק חוטמה מבצבץ מתוך המים, מראה
מסעיר ומעורר חלחלה כאחד.
הצעדה לא עושה לי טוב, אמנם גם בהתחלה לא ציפיתי ממנה שתעשה לי
טוב הרי רק נבוב יאמין שלצעוד על שונית בתוך הים ועוד ללא מנעל
לרגל יהיה תענוג גדול אבל בכל זאת היתה לי תחושה שלמרות המצב
הלא טבעי וחוסר הברירה אני אוכל למצוא נחמה בצעדה הזו - מטופשת
ככול שתהיה... רק הזמן יאמר אחרת.
רגלי כבר פתחו שכבה עבה של עור, תמיד הבטתי בפליאה בבני הארץ
אשר צועדים ימים כלילות, בשלג ועל האספלט החם כשרגליהם חשופות
וחיוך טהור פורש כנפיו על פניהם הקורנות מאור שמש טבעי. גם
רגלי שלי מפתחות כבר עור עבה אך מדי פעם כשרגלי נוגעות בשאריות
החול שעדיין לא שקעו אני כמעת ומאבד שיווי משקל, לא מסכנת
ההחלקה, יותר מהרטט שעובר בי ונפשי שנוסקת ומתרסקת.

..."אין לסמוך על רסיסי זיכרונות"...

אני נושם עמוק מנסה לשחזר ריחות מהעבר, את הריצה החופשית
והקלילה, נטולת הדאגות וזיכרון הטריות מעקצץ את אפי. לפעמים
כשאני ממש מתאמץ אני מצליח למצוא איזה קצה שונית רחב מעט יותר
אני מצליח לשבת, פעם אפילו נרדמתי וחלום הציף אותי, רסיסים.
ראיתי את המרחב ההוא, בו הייתי מהלך בצעדים קלילים - כמה הייתי
נאיבי כמה לא ראיתי ולא ניצלתי לא מדדתי אותו לא הרגשתי ולא
התרפקתי עליו - על החול הנפלא.
אני לא כועס על עצמי, זרמי הים - גם עליהם לא - זה תפקידם
לזרום ולכסות את החול, והחול תפקידו לשקוע, הרי גם בימים
הטובים ביותר לא יכולתי לצפות שבועת חיי, בסיסה הוא חול נעים,
וציפיתי...

..."הוא צורב שפתותיי"...

אני יושב עכשיו מביט בגלים הנעים בשקט סביבי, האווירה הזו כאן
נהדרת לי יש בה משום שלווה לכנפיי הכאב הנעות במהירות צורבת,
האובך הקל של שעת בוקר מוקדמת יוצר צלליות על הים, אני רואה את
עברי, את הימים האחרונים, ידעתי שמשהו משתנה אבל לא יכולתי
לעשות שום דבר, הרגש הטבעי שבי רצה לא להאמין - אך אט אט החלו
הגלים לעלות שקטים וחודרים שקטים ומלאי תהודה, צלילי בס בגיטרה
הישנה שלי.
איני יודע מתי כבר ידעתי בדיוק, אבל לפני שהוא נעלם לגמרי כבר
ידעתי שהוא נסוג, למרות שבעיניי הסומות לא יכולתי להבחין,
ציפור נפשי שלחה זעקות שבר חלושות אל הקרום הדק בתוך ראשי אך
כבר ידעתי - התהליך החל ואני לא יכול לעצור אותו.

..."לכשיתייבש יצרוב יותר"...

אני מגחך בחושך היורד על הים, ונאלץ לקום, בחושך הגלים מתחזקים
ומקומות הישיבה המעטים נעלמים, צחוקי שקט ומנסר את הלילה,
הקלות שבה יכולתי להתנהג לעזור לזה האחרון לאסוף את מטלטליו
ולשקוע...


מצלמת החיים קולטת את צעדי המתרחקים אל תוך הלילה השקט בבועה,
אולי מחר בבוקר תעבור סירה ותאסוף את שברי...