היא נולדה בלילה השלושה עשר לחודש, יום שישי, כשקולות השמים
הרעימו קולם ואורות אלוהים ברקו מעל פני האדמה.
אני חיכיתי תשעה חודשים לילדה שנולדה, וקראתי לה מוות.
בחודש התשיעי למעשה אהבתי עם השטן היא נולדה.
באותו לילה הרמתי אותה אל זרועותי ואמרתי לה שאני לא אתן לשום
דבר לפגוע בה, שלי היא ושלי תהא.
ומוות שלי גדלה והתבגרה, והגיעה לגיל נעורים והחלה מגלה את
כוחותיה, והסיקה מסקנות לגבי אביה.
היא נעשתה הנערה הכי יפה בעולם - שיערה היה שחור, עורה צחור
ולבן ושפתיה אדומות כדם.
עיניה היו בצבע תכלת, כמעט לבנות, והן סימלו את החלון לנשמתה,
החלון למה שבאמת קיים שם בפנים, וזה לא היה דבר טוב.
מוות שלי נעשתה יפה מיום ליום, וכבר כמעט סיימה את התבגרותה,
אנשי הכפר היללו ושיבחו את יופיה של הבת שלי.
יום אחד ראיתי את מוות הולכת בשדה הורדים האדומות בגינה, ידעתי
שהיא עומדת לגלות את האמת, על אביה, על עצמה, ועל עתידה.

מוות הלכה בשדה וקטפה את הורד האדומה ביותר שמצאה, אדומה כמו
שפתיה, אדומה כמו דמה.
מוות שלי נדקרה מהורד באצבעה, ודמה החל ליזול לאט לאט על פני
עלי הורד, שמעתי את השמים בוכים כבר באותו רגע.
הדם של מוות נזל מאצבעה והפך לשחור ככל שהתרבה.
מוות חייכה לרגע, היא יודעת.

היא יודעת שאבא שלה מחכה לה.
מוות הסתובבה אליי, חייכה את החיוך האחרון שלה אליי.
עיניה הפכו ללבנות לחלוטין.
מוות, בבקשה אל תעזבי אותי, אמרתי לה.
ודמעה זלגה מעיניה...
אבל כבר היה מאוחר מדי, מוות הסתכלה עלי, הסתכלה על הורד,
וידעה מה היא צריכה לעשות.
אמא, אני אוהבת אותך, אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, היא אמרה לי.
ומוות שלי התעופפה אל השמים והשאירה מאחוריה את שובל האמת.
האם שכואבת ודם של מלאך.