לפעמים בחיים יש תחושה כזאת של ריקנות.
מן חלל ריק כזה בין החזה לבטן שבו אין כלום - רק ריק.
לפעמים הוא בא משעמום ולפעמים הוא צץ, מרים את ראשו האדיש מתוך
הידיעה שמתקבלת עם הזמן שרק חלק קטנטן פצפון בחיינו מוחלט על
ידנו. כל השאר כלום. ואתה יכול להתחנן ולצעוק עד השמיים אבל
אתה לא מחליט. פשוט לא. והסטירה הזאת שקיבלת שאתה לא מסוגל
לסבול, אין לך ברירה אלא להמשיך לחיות איתה. כי מישהו אחר,
גדול יותר, בעל יותר השפעה, או יותר כסף, או יותר שניהם, מחליט
עליך. ואתה חייב לחיות עם זה. והחלל הריק גדל וגדל והוא מתחיל
להשתלט גם על הבטן שלך ואז יש את ההרגשה הזאת כאילו לא רק
בתוכך יש את הריק הזה אלא בכל -  בכולם. וגם לאיש העשיר ממך עם
יותר השפעה ממך שקובע לך את החיים יש מישהו חזק ממנו וככה
לעולם לא תוכל להיות אחראי על עצמך. אולי רק תנסה להישאר עסוק,
כדי שלא תרגיש את הריק הזה בבטן - הוא שם, אבל שלא תרגיש אותו.
ששש... תהיו בשקט! שלא יתעורר.

תמיד כשתרצה משהו הכי בעולם מישהו אחר ייקח לך אותו. ואם קיבלת
משהו שלא כל-כך רצית ולא חשבת עליו הרבה - זה אומר שמישהו אחר
חלם עליו והתאמץ בשבילו ואתה קיבלת אותו.
ההומור המעוות של אלוהים. ומישהו שם למעלה יושב וצוחק אלינו
כאילו אנחנו משחקים מחבואים עם הרצונות. או כאילו התשוקות
והרצונות שלנו הם הצל שלנו ואנחנו מנסים לתפוס אותם. זה לעולם
לא יצליח. אז אם אתה רוצה משהו מאוד פשוט תפסיק לרצות והוא
פשוט יגיע. וכך נוצר החלל הריק. מההגיון המעוות של האיש הגדול
ששומר עלינו. או אולי זאת סתם אני?