"רוסיה הייתה דמוקרטית. איש אחד. קול אחד. סטאלין היה האיש,
הקול היה שלו". הרוסי השיכור צחק וטפח על הברך שלו.
אולי הוא בכלל לא היה שיכור וזה רק המבטא והזיק הממזרי בעיניים
האדומות שלו שהטעו אותי.
אולי רק ככה יכולתי לתרץ לעצמי למה לא הפלקתי לו כשבפעם הקודמת
שהוא צחק הוא טפח על הברך שלי ולא על שלו.
"אמרת שאתה יודע איפה נמצא איגור זבירצקי", אמרתי לו, משפשפת
את הברך שלי, זכר לטפיחה ההיא.
אני לא מסתכלת למטה כדי לא לתת לו אמתלה להסתכל גם, ולראות אם
אצבעותיו המטונפות הותירו עלי סימן.
"ככה באמת אמרתי, נכון?" הוא מביט בי משועשע, מזמין עוד כוסית
ויסקי על חשבוני. ויסקי זה משקה אכזרי. לא כמו וודקה שאתה יכול
לשתות כל הלילה, לקום מהשרפרף, לשלם, וללכת לישון בפארק. אחרי
ליל ויסקי אין לך ספק שכל ניסיון קימה מהכיסא יסתיים בכסא או
במפרקת שבורה. זה מדהים אותי איך אחרי כל שוט הפרצוף שלו
מתעוות לפרצוף הוויסקי הידוע, שהוא בוודאי דומה לזה שהאנשים
בגיהינום עושים עם המפגש של בשרם עם הברזל המלובן של השטנים
בגיהנום. וויסקי זה משקה רע, ויותר חשוב מזה, זה המשקה ששותה
לי את שכר הטרחה.
"את יודעת, ברוסיה לא היו בלשיות פרטיות. מרגלות בק.ג.ב., בטח,
כמו זבל, אבל לא בלשיות פרטיות. את יודעת למה?"
אני לא עונה לו.
"כי בלש פרטי זה מישהו שאוהב להתבונן. זה התשוקה שלו בחיים,
ולאף אישה, בטח לא לאחת צעירה ומושכת כמוך, אין מושג מהי
ההשתוקקות הזו לחזות בבשר נשי חשוף, לח. כל גבר חי עם התשוקה
הזו בשנים שהוא הופך מילד לגבר. אני זוכר, כשהייתי עובד עם אבא
שלי בדיג בים של סיביר, אפילו הקור לא עזר כשברטה איליצ'יביץ'
הייתה נכנסת לחנות. היא עבדה במאפיה, והריחה כמו משהו שיצא
הרגע מהתנור, רכה מבחוץ, שורפת מבפנים..."
אני משלבת את הרגליים, גם כדי לסמן לרוסי שאין לי שום עניין
בהזיות על קומוניסטיות צעירות ודברי מאפה, וגם כי העיניים שלו
חזרו לשוטט. ואין חיבור מהיר יותר אצל גבר מאשר החיבור בין מה
שהעין רוצה, לבין מה שהיד מנסה לקחת.
"איפה איגור זבירצקי?" אני שואלת אותו בקול קשוח, אבל כבר
כשהמילים יוצאות אני מפקפקת ביכולתי להפחיד מישהו שגדל בסיביר,
מקום אליו מגלים פושעים. כמו אוסטרליה של פעם, אבל במקום חופים
זהובים, אבוריג'ינים מסבירי פנים וקנגורואים, מדובר בשום-כלום
עם הרבה שלג מלמעלה, מלמטה, מימין ומשמאל. כמו אנטארטיקה אבל
השלג כל כך מסיס שאי אפשר ליצור ממנו איגלו, כמו האסקימוסים.
בעיקרון, תפקיד סיביר בתוכנית האלוהית הוא להיות מקום אליו
שולחים אנשים שהחברה החליטה שצריכים להיענש.
"אני לא אגיד לך איפה גר איגור זבירצקי", הוא מצמצם עיניו,
ונראה לי פתאום הרבה פחות שיכור.
"אני אראה לך", הוא קם, וללא מילים יוצא מהדלת. אני זורקת צרור
שטרות על השולחן ויוצאת החוצה, עת יושבי הבר מגחכים לפשר
המראה: פרגית צעירה כמוני רודפת אחרי שיכור לא-מגולח הממלמל
נאצות חרישיות ברוסית.
"היא אוהבת את זה מלוכלך", מטעים שמן אחד על הבר, בקול שקט
מספיק כדי לא לצאת בהצהרה, ורם מספיק כדי שאני אשמע את זה לפני
שאצא מהדלת.
אני הסתובבתי, והתקרבתי אליו. הוא לא ציפה לזה בעליל.
"אבל אני לא אוהבת את זה שמן", אמרתי לו בקול קטן אבל גדול
מספיק שכולם ישמעו.
הרוסי שלי חיכה לי בחוץ. השמש זרחה קלושות, כמו מתוך כבוד לאדם
שבילה שנים בשלג קל ושלג כבד, והתאימה גם לעור הלבן שלי.
בלימודי המשפטים, בספרייה תחת מנורות ההלוגן, הייתי מדמיינת
שהאור הלבן הופך אותי לשקופה, וכל מי שמביט בי רואה שלד
ושרירים רפים, הלובשים עור שקוף.
לא אכלתי הרבה באוניברסיטה אבל סיימתי בהצטיינות. בטקס קראו
בשמי וכולם הביטו לראות למי שייך השם המוזר הזה. אני רכנתי
ולחשתי לזוג המבוגר שישב לידי "היא מתה, מרינה זבריצקי מתה".
אנשים זקנים ממש לא אוהבים כשאוחזים בזרועם ומדברים על מוות.
הם מפחדים שעצם הדיבור יזכיר לתליין האוחז בכרטיסם להופיע
באותו הלילה, במיטתם. אבל כמו ילד בחנות צעצועים, מותר לתליין
לקחת רק אחד.
הרוסי שלי הולך לפניי. העיניים הכחולות שלו בוהקות. "אני אראה
לך תמונה שלי ושל בוריס".
"ובטח גם אתה רוצה להראות לי את אוסף התקליטים שלך". הרוסי
מגחך, ואני שוטה ששתלתי את המחשבה בראשו, בחורה צעירה, לבדה
בצריף הרעוע שהוא ביתו, אם ידו משגת צריף רעוע. מי ישמע? מי
יבוא?
אנחנו מגיעים לחורבה עם דלת חורקנית. הוא מחווה לי בידו
להיכנס. בפנים מריח כמו טחב.
זה לא מריח כאילו משהו מת כאן, זה מריח כאילו אף אחד מעולם לא
חי כאן. אני שונאת לבקר חברים שיש להם כלב, וכל הבית מריח כמו
הכלב, אבל מה הייתי נותנת כדי שיהיה כאן ריח של כלב, של משהו.
חוש הריח זה דבר לא נעים להתמקד בו כשהבל פה מלא אלכוהול מתקרב
אליי בלאט ומלחשש "רוצה לראות אותו מחייך בפעם האחרונה?"
אני מסתובבת ואומרת "כן".
הוא מחייך ואומר, "בואי".
אני מתיישבת על הספה ועננת אבק עולה ממנה, אני משפשפת את האבק
מעל בגדיי ומפסיקה כשאני רואה שזה מוצא חן בעיניו. הוא מתיישב
קרוב מדי לידי ומעלה עננה משלו שגורמת לי להשתעל מחדש, ופותח
אלבום חום, גדול, עם תמונות מצהיבות. הוא מוציא תמונה מתפוררת
ומנפנף אותה בפרצופי.
"הנה אני ובוריס". אני מביטה בתמונה. הרוסי שלי, עם השמש
בעיניו, עומד לפני בית נאה, שכנראה היה הבית הזה לפני שלושים
שנות טחב, וזהו. אין איש אחר בתמונה.
"את רואה שם, מאחוריו?" הוא מצביע על הצל שהאיש מטיל. "זה אני.
בוריס זבריצקי מת".
הוא נשען אחורה כמנצח.
אני לא מאמינה שהגעתי עד לכפר המושתן הזה בארץ המושתנת הזו רק
כדי לפגוש את האיש הזה.
הוא יורד מהספה אל ברכיו מולי, ממלא ריאותיו ונושף כמות אבק
בלתי נתפסת אל תוך בגדיי ומתחת לחצאיתי, והוא משועשע כמו ילד
קטן לראות אותי נוגעת בכל המקומות שהאבק הגיע אליהם.
"ועכשיו", הוא אומר, "את יכולה להרוג אותי, מרינה".
"למה עזבת?" אני שואלת ומוציאה מהתיק שלי חבל דק ומספריים.
"היא הייתה חולה", הוא אומר.
"זו לא סיבה מספיק טובה", אני אומרת.
"אני לא הייתי", הוא אומר, משועשע. ואני כבר כמעט בוכה, קושרת
את ידו הימנית לכיסא.
"גם זו לא סיבה טובה". הוא חופן את ישבני בידו השמאלית. "זו
סיבה מספיק טובה? ידעתי שאני לא אוכל לשלוט על עצמי כשתגיעי
לגיל הזה. ידעתי שהאשה הקמלה הזו בחדר הקטן ההוא לא תספיק
לי".
אני הודפת את היד שלו, וקושרת גם אותה לכיסא, עכשיו הרגליים.
עכשיו, כשאני כורעת לפניו, וקושרת את קרסוליו לרגלי הכיסא, אני
כבר לא יכולה להתעלם מזקפתו המאיימת לפוצץ את מכנסיו. הוא לא
שיקר. הוא לא היה יכול להתאפק.
"אז חזרת לסיביר למות לבד?" אני שואלת. כל הקשרים מתוחים.
"לא למות לבד. הייתה אשה. מאד צעירה. עם שני בנים צעירים. לא
הייתה לי את הבעיה איתם כמו איתך, אבל גם היא מתה. כל הנשים
שלי מתות מוקדם", הוא צוחק, מחרחר. הנשימה שלו רעילה. אני
מדליקה גפרור. "לך בשלום, אבא". הוא נדלק כמו עץ חג מולד נורא
בגיהנום.
הראש, מלא אדי האלכוהול נשרף הכי מהר, ואחריו הקיבה העמוסה גם
היא, מתפוצצת.
אני רואה את זה כבר מבחוץ. אני לא רוצה להיות כאן כשהכל
יתמוטט.
אני הולכת בחזרה לכיוון הבר בו פגשתי בו, שלג התחיל במפתיע,
והוא מאיץ את צעדיי ומחליש את ראותי. עוד עשר דקות למכונית עם
החימום, והקסטות שלי מהבית, והתעודה שמעידה שרק שכרתי אותה
ושיש לי בית במקום שאינו המקום הנורא הזה.
אני מאיצה את הצעדים ומבחינה בגבר משתין על קירו החיצוני של
הבר. לא מחווה לרמתו כמו הצורך של גבר לכוון את הכלי שלו
למשהו, כלשהו. אני מחכה שינער ויתרחק, מתעודדת למשמע קרקוש
המפתחות בתיק שלי ופותחת את המכונית. ואז אני מרגישה מכה עמומה
בסנטר שלי, והכל מתערפל, ואני יכולה להרגיש ידיים דוחפות אותי
למושב האחורי, ומרימות את החצאית שלי, ומישהו אחר מחזיק את
הידיים שלי ומולי השמן מהבר, כבר בתוכי. מצמיד סכין לצווארי
ולוחש לי באוזן "את יודעת, אם היית שואלת אותי ראשון, אז אני
הייתי איגור זבריצקי".
הגבר שמחזיק בידיים שלי צוחק, "כן, היית. פעם".
אני עוד אחזור, אחרי בית החולים ואשרוף את הבר הזה על כל
יושביו. עם כל מאגרי האלכוהול שבו זה יהיה נורא מהיר. כל
האיגור זבריצקואים בכפר המושתן הזה ימותו. וכשאחזור לארץ אני
אשנה את השם שלי, וגם מרינה זבריצקי תמות. מה שקורה עכשיו, זה
כלום. זה עשר דקות, חצי שעה לשניהם.
רוצים לשמוע על כאב ועל סבל? תחשבו על אימא שלכם סובלת חודשים
ארוכים, נמקה. ותחשבו על לנקות אותה מצרכים ולראות אותה נחלשת
עד שהיא נעלמת והמבט שלה מזדגג. זה? זה כלום.
תגמור כבר, שמן. ותן לי לגאול את כולנו.