לא לתוכי אתה מביט כרגע,
אלא לתוך עיניה של בובה.
לא בגופי אתה נוגע
למרות שדומה היא לי, רובה.
לא את שפתי אתה מרגיש,
לא על גבי עוברת ידך,
זה לא חומי שעובר אליך,
אני שם- קרה, בוכה.
אתה רוצה לחשוב
שאני נמשכת, אוהבת.
אתה כבר רגיל יותר מדי,
שאני לעולם איני עוזבת.
שפתיך בצבע הדובדבן,
לא בעלות אותו הטעם,
הן רק מעלות חיוך, או גיחוך,
עם שמץ זכרונות של פעם.
כמו אותם זכרונות,
של כל מיני סבים וסבתות
שנזכרים איך בפתח תקוה, עוד המושבה,
היו מבלים שבתות -
זכרון ישן של משהו טוב
שהיה ולעולם לא ישוב
כבר הפכת להיות משהו שאף אחד לא רוצה,
הפכת להיות כמו כרוב.
אולי חשבת שהנושא פה הוא אתה,
אך טעית.
הדמיון שלך חופשי כדרור,
אבל את תקופתך מיצית.
להתראות, אהוב,
להתראות, שטן,
עד מחר, חמוד,
אהוב שלי, קטן. |