[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני נזכרת בשקט בחיבוקים שחיבקת אותי, בעיקר מנסה להזכר איפה
באמת עמדנו, אם באמת אהבנו. אני כבר לא יודעת, וזה רודף
אותי...
בשקט, כמו תמיד!
כל הדברים שסיפרת לי, אני הייתי שם, ולפעמים, לפעמים זה היה
הכלא, לפעמים רציתי רק לברוח. הייתי כל כך תמימה, שהאמנתי
בהכל.
אני מפחדת לגלות שדברים יכולים לחזור על עצמם, אתך או עם מישהו
אחר, המחשבה להיות כלואה מפחידה אותי...
אתה מפחיד אותי.
אבל האמת, שאני מתגעגעת. לא יודעת אם לך, אם לחיבוק, או לשיחות
האלה, לשיחות כאלה סתם ככה, כי בא לי, אולי לטיולים ההם
בפארק.
אבל אני זוכרת, תאמין לי שאני זוכרת כמה התביישת בי, למרות
שאמרת לי שזה לא ככה, וזאת לא אני. זה היה ככה. גם הריבים היו
ככה...
המשכתי הלאה, יש לי מישהו אחר, מישהו שאוהב אותי, מישהו שמעריך
אותי, יש דברים בו שמזכירים לי אותך. הוא יידע את זה מתישהו,
הוא יבין את זה כשהוא יקרא את השורות האלו.
אבל דאגת לי, נכון? אני זוכרת, כבר חודש אחרי שנפרדנו, ואתה לא
התגברת, ואני הייתי בבית חולים. אתה התקשרת הכי הרבה, אתה דאגת
הכי הרבה, ובסוף התברר לי שהיית כל כך נחמד ואפילו לא סיפרת
לאנשים שלא רציתי שידעו.
אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם היינו היום ביחד, ולצערך אני
רואה רק כלא... כי כלאת אותי עם הכעס שלך, כמו שאני כלאתי אותך
עם השתיקה שלי, עם המלים שלי ועם הכאב שלי.
אבל לפחות עכשיו, בלילות קרים, תזכור, שפעם הייתה לך מישהי
לחבק, תזכור שזה יכול לקרות שוב. שמעולם לא התכוונתי להרוס את
חייך ולא רציתי שתהרוס את חיי, ועכשיו, כמה שאני מנסה לדבר
אתך, כדי שתראה, כדי שאני אראה, שלא השתניתי יותר מדי - אתה
אוטם את עצמך... ממה אתה מפחד? אתה מפחד שתהיה לי עליך השפעה
כמו קודם? כמו פעם? היא אמרה לי שאולי זה ככה. שאולי אתה לא
התגברת. האמת? אני לא רוצה שתתגבר... ככה אני אוכל לדעת שאני
משהו מיוחד... אבל אני לא רוצה שתסבול, כי כמו שאני המשכתי
הלאה, ועכשיו אני מחייכת הרבה יותר, גם לך מגיע לחייך. אבל אתה
לא... לא פעם שאלתי את עצמי למה אתה לא מחייך. אני יודעת מה
עובר עלי... אני יודעת גם ממה אני מפחדת כשאני לידך, והפחדים
האלה יישארו שלי, רק שלי. כי אסור שמישהו אחר יבין אותם, ישמע
אותם, או יגע בהם, אלה הצלקות שהשארת בי, אלה הצלקות הכי
כואבות והכי עמוקות...
כי לימדת אותי שתיקה!

(22.6.05)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אמנון, תגיד
ינתי פרזי.

-ינתי פרזי.

-אה... משהו כאן
לא בסדר... תגיד
שוב.

-ינתי פרזי. נו,
מה העניין? למה
אתה רוצה שאני
אגיד את זה? מה
זה בכלל?

-אה, הבנתי
עכשיו מה הבעיה.
הייתי צריך
להגיד לך שתגיד
את זה הרבה
פעמים רצוף,
ככה:
ינתיפרזיינתיפרזיינתיפרזיינתיפרזי.

-מה, זיינת
פרה?



אפרוח ורוד,
בעוד דו שיח
ברומו של עולם
עם אמנון
ז'קונט, חופר
לעצמו את הבור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/9/05 11:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיון דניאל צפריר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה