"אני צריך את הזמן שלי" הוא אמר, והתפזרתי אני לאלפי חתיכות,
נשארת עם חיוך מרוח על הפנים. כל כך ביישן ומסתורי, משחק לי
באצבעות הידיים ומחכה לרגע הנכון...
נשיקה. עם כל כך הרבה תשוקה ופרעות שובבית שכזו, משתחררת מאותו
ילד שמחביא אצלו קסמים רבים.
בחושך, כשרק רחש הגלים נשמע לו באויר, שמים שחורים מעוטרים
באלפי כוכבים ושנינו שותקים, עם עיניים עצומות מחוייכות מעט
מתרפקים על השלווה הזאת שמצורפת בטיפת אושר של סיפוק.
אומרת לו שאת הרגע הזה אני רוצה לנצור בזיכרוני.
מסתובבת עם הרגשה חדשה בלב, מרחפת בין האנשים, שמחה לדעת שיש
עוד דברים טובים בחיים ושגם בנאדם שהכרתי רק לפני שעות מספר
מצליח למלא מעט את אותו החלל וגם אם לא באמת ניכר שינוי מהמצב
שלפני, נותרת בי עוד התחושה כאילו משהו קטן השתנה, משהו קטן
צמח בי. אולי איזושהי תקווה קטנה, קצת תפיחה לאגו הפצוע ועוד
זיכרון אחד מתוק לאוסף.
נופל לו שוב כוכב ואני ממשיכה למלמל לעצמי את המנגינה
המוכרת...

"שיהיה לי טוב"...