כן! זה עוד אחד מהסיפורים האלה שאתם קוראים כל יום, בבמה.

אם אתם נכנסים מדי פעם לדפיוצר הזה אתם תופתעו לגלות שהפעם
היוצרת או הכותבת או איך שתרצו לקרוא לה, לא תתפלסף כאן ולא
תכתוב סתם מחשבות בעלות משמעות, היא לא תכתוב על עצמה או על
סבל שלה, אלא הפעם, היא מורדת.
במי? עדיין לא ברור.

9:02, יום רביעי.
בפעם האלף אני לוחצת על ה-תביא יוצר.. איך שהשיעמום משתלט עלי,
שותה מהדיאט קולה (לא היה קולה בבית..) ובוהה במסך מכל מיני
זוויות , מצפה למצוא איזהשהו רעיון מעניין אם היא תכתוב עוד
איזה משפט, ואולי כבר יצוץ משהו.

9:04
הידיים שלי כואבות ולא ברור ממה. אוף, חם כאן. בלי לשים לב אני
מזיזה את הכיסא בעצבנות, שוב מתוחה מהדבר הבא שאני יעשה בסופו
של דבר הסיפור הזה הוא לא סיפור, הוא סתם תרחיש.

9:06
מקנחת את האף, יש לי הצטננות קבועה 12- חודשים בשנה רצוף, זה
יכול  להיות כל כך מדכא לפעמים. אני לא מתחילה בוקר בלי להתעטש
7 פעמים רצוף, מתפלאת איך כל הבית לא מתעורר. איפה היא המוזה
הזאת.. שתבוא איכשהו.

-------------------------------------------------------------------------

ברחוב בייקר 22 ב' הנודע ישב איש גבוה, עם פנים מוארכות, ולידו
איש שררה , שניכר עליו שהוא משועמם עד מוות.
"נו ברוגלי, הגעת עד הנה, מה יש לך לומר לי?" שאל האיש בעל
הפנים המוארכות.
"הולמס, הולמס, אני יכול לקרוא לך שרלוק?" שאל האיש בחיוך
מזוייף למדי
"שיהיה שרלוק.." ענה הולמס בפנים קפואות.
"טוב, אז.. אתה יודע כבר שעברי לא היה כל כך נקי, עזרת לי מדי
פעם בבעיות כספיות , וכמובן אני רוצה להודות לך על זה מקרב
הלב" ענה הטיפוס המכונה ברוגלי.
"כן כן" הימהם הולמס
"אז.. הפעם זאת בעיה שונה, אני לא חושב שנתקלת שמשהו מסוג זה
בעבר" אמר ברוגלי בעצבנות מה.
"אתגר תמיד טוב בשבילי" ענה הולמס
"למען האמת, אה.. שרלוק, אולי עדיף שניפגש בדירתי, שם אוכל
להראות לך את הכל.." ענה ברוגלי
"להראות? טוב.. " ענה הולמס
"כן.. תוכל להיות בדירתי בשעה שבע , אותה הדירה שסידרת לי"
חייך שוב ברוגלי
"כן.. כל עוד אוכל להביא את ידידי, כמובן" ענה הולמס
"אבל.. הולמס, זהו עניין סודי בהחלט, כמה שפחות אנשים יובאו
בסוד הפרשה- כך יוטב" ענה ברוגלי
"אתה יכול לסמוך בי כשזה נוגע לסודיות , האין זאת ברוגלי?"
"כ..כן. כמובן.. נתראה אם כך."
קם מהכיסא ויצא..
בעוד הוא יוצא נכנס אדם , שנראה היה כרופא לחדר.
"ווטסון, ווטסון, מה חבל שלא לקחת את הרכבת אקספרס.." אמר
הולמס
"כן.. מצטער הולמס.. החמצתי הכל? חבל.. ר.."
".. רצת על הדרך כן, אפשר לדעת זאת.." אמר הולמס
"אם כך.. מה קרה בינתיים?" שאל ווטסון תוך כדי שהוא מתיישב
בכורסה
"ברוגלי "ידידי" משכבר ימים קפץ לכאן..ואנחנו נצא אל עבר ביתו
ברכבת של 6:45"
"במה מדובר הולמס?"
"אנחנו נראה.." אמר הולמס תוך כדי קימוט מצחו.

כשהגענו  בערב אל דירתו של ברוגלי, פתח ברוגלי את הדלת בעצבנות
והכניס אותנו מהר.
"ובכן?" שאל הולמס
"ובכן הולמס.. ו- אממ, ידידו , שבו. " ענה ברוגלי
"כל הסיפור מתחיל כך.. לפני יומיים הייתי עד למשהו, ש.. לא
הייתי צריך להיות עד לו.." התחיל ברוגלי
"ומדוע זה?" שאל הולמס
"הייתי בסביבת הרכבת. רציף מספר 9. לצורך.. אה.. עסקיי כשראיתי
אותה" אמר ברוגלי
"אותה? הממ" הימהם הולמס
"כן.. אישה.. אני כמעט בטוח שזאת היתה אישה.. גזרה דקה, למרות
שהיא גם יכלה להיות של גבר אבל.." אמר ברוגלי
"כן כן, ראית אותה ו..?" אמר הולמס
" ראיתי אותה עושה משהו.. גבה היה כפוף, היא הביטה לעבר נקודה
מסויימת, ומדי פעם עינייה עלו, וידייה, ידייה כל הזמן זזו. היא
התעסקה במשהו, באיטנסיביות רצחנית.. לא יכלתי שלא לחשוד שמדובר
כאן בפשע" אמר ברוגלי.
"התקרבת? ראית משהו?" שאל הולמס
"היה חשוך מדי כל שראיתי היה מעין לוח מתכת שאותו היא אוחזת,
חשבתי שזה אולי כלי רצח חדש , היא זרקה אחר כך צרור דפים , ורק
חלק ממנו יכלתי לתפוס.. הולמס, אתה יודע שלא הייתי מטריח אותך
אם לא הייתי באמת חושד.. אבל הבעיה היא, היא ראתה אותי, ברגע
אחד היא הפנתה את המבט אל הצללים והתמקדה בי.. ואז היא הלכה..
גם כשהסתכלה בי לא יכלתי לדעת אם היא גבר או שמא אישה, בגדיה
היו שחורים" אמר ברוגלי.
"היא אמרה משהו? השאירה עוד משהו?" שאל הולמס בהתעניינות
"לא.. רק את הדף הזה שהצלחתי להשיג" אמר ברוגלי והגיש דף לבן
דק להולמס.. בו היה כתוב רק את הספרה 9.
"הממ.. עוד משהו ברוגלי?" שאל הולמס.
"כן, הולמס. קיבלתי פתק זה היום, מתחת לדלת, לא הספקתי לראות
מי השחילו.. והגישו אותו להולמס " לא תמצאו אותי, אם לא תחפשו"

"מעניין.. מעניין.. יש מספר חקירות שאני צריך לעשות ברוגלי,
דווח לי על כל התרחשויות חדשות" ענה הולמס, שנינו קמנו
ויצאנו.
בשעה שמונה ורבע בדיוק היינו בחזרה בדירתו של הולמס.
"ובכן, ווטסון, מה אתה אומר על התרחשויות אלו?" שאל הולמס,
בעוד הוא נושף במקטרת.
"הכל יכול להיות מובן על ידי הסבר הגיוני, הולמס, האישה , או
שמא האיש היו יכולים לעסוק בכל דבר כמעט.. אם אתה שואל אותי יש
משהו מאחורי סיפורו של ברוגלי, יותר משמעותי" עניתי.
"אכן, אתה צודק.. אבל משהו בעניין מטריד אותי, הפתק,  לא תמצאו
אותי אם לא תחפשו, הוא לא מכוון לברוגלי. נראה שהאיש , או
האישה, התכוונו אל אנשים מסויימים, אולי הם ידעו שברוגלי יפנה
אלינו או אל המשטרה.. אך מדוע שיפנו אלינו? וכמובן, גם הבגדים
השחורים. למרות שלגבר יותר מתאים ללבוש בגדים שחורים, ברוגלי
התעקש שהיא היתה נראית אישה, ווטסון, יש דברים מסויימים שאף
אנו לא יכולים להצביע עליהם ובכל אופן אנו בטוחים בהם .." אמר
הולמס.
"ומה אתה מתכוון לעשות הולמס?" אמרתי
"נחכה, נחכה.. פתק נוסף יגיע מחר, אני די בטוח." אמר הולמס.

למחרת, ברוגלי הגיע נרגש לדירה ברחוב בייקר. שם בדיוק אני
והולמס סעדנו את ארוחת הבוקר שלנו.
"הולמס, ראה את זה!" ענה ברוגלי לאחר מספר מלמולי נימוס.
ברוגלי הושיט להולמס פתק "אם לא מחפשים, נשארים באותו המקום"
היה כתוב בפתק.
"אותו הכתב, אותו הנייר, משהו עולה במוחי ווטסון." אמר הולמס
"מה אתה אומר הולמס?" אמר ברוגלי, כולו עצבני
הולמס היישיר מבט אל ברוגלי.
"ברוגלי, אתה פנית אלי וביקשת את עצתי ואת מוחי, אבל איני יכול
לפעול כשאתה מסתיר ממני עובדות.." אמר הולמס בקול נוקשה
"אני.. מ.. מסתיר עובדות?" אמר ברוגלי בעוד הוא פוכר ידיו
בעצבנות.
מבטו של הולמס שבר אותו, ולבסוף פלט אנחה מפיו.
"טוב, אם כך, אספר הכל. אני עדיין לא בטוח אם זה היה גבר או
אישה, למרות שאני נוטה לאישה כמו אתמול. אבל אחרי מבטה , חבורת
אנשים, כל אחד נראה שונה או אחר עברו שם.. ועלעלו בדפים , אחד
מהם הוציא עט וכתב על הניירות משהו.. השאר הסתפקו בשירבוט משהו
קצר, זה היה נראה כמו מספרים שונים .הם נעלמו כלעומת שבאו,
מהר. ניגשתי לשם שוב אתמול בערב הולמס..ואותו הדבר בדיוק קרה,
אותו התרחיש, האישה כותבת, מסתכלת לעברי, האנשים עוברים. חשבתי
שדעתי השתבשה עליי.." אמר ברוגלי
"כך! " קרא הולמס.
"ניפגש בתחנה זו בערב, בשעה חמישה לתשע, ברוגלי, ואספק לך את
תשובתך." אמר הולמס.
"אה.. עוד משהו הולמס.. אני לא יודע כמה זה חשוב.. אבל ראיתי
מספר דפים מתחת לספסל עליו ישבה, שסועים, קרועים, גזורים
לחתיכות.. ממש.. ממש כאילו רצחו אותם" אמר ברוגלי בקול מוזר
"אותו הסוג של הדפים?" אמר הולמס
"היה קשה להבחין.." אמר ברוגלי
"והאנשים.. איך הם היו נראים? מהמקום?" שאל הולמס
"לא, כלל וכלל לא.. " ענה ברוגלי
"התעלומה מסתבכת..  חמש דקות לתשע -אם כן?" קבע הולמס
"כן.." מילמל ברוגלי ויצא.
"ווטסון ידידי, אם לא אכפת לך הייתי רוצה ללכת לתחנת הרכבת
הזאת, אני לא חושב שנתקשה למצוא את המקום" אמר הולמס.

חצי שעה לאחר מכן היינו בתחנה, הולמס שיחזר את הכל.
לא היה הרבה להוסיף, חוץ מרגע אחד בו ניצת המבט בעיניו של
הולמס.. ומייד כבה.

ב8:30 באותו הערב ישבנו אני והולמס, ששתק.
" הולמס?" שאלתי בסקרנות מה
"כן, ווטסון. חושבתני שסוף סוף מצאתי יריב יותר גדול ממני. אבל
נוכל לפענח, אם זה רק יעבוד." אמר הולמס.
יצאנו לדרכנו בפעם השנייה באותו היום לתחנה מספר 9. הגענו לשם
דקה לפני המועד שקבענו, ברוגלי הגיע  2 דקות אחרינו.
"היכן בדיוק עמדת ברוגלי?" שאל הולמס
"כאן" הראה לנו ברוגלי את השטח החשוך בצד התחנה, שם נעמדנו.
וחיכינו בשקט. בשעה תשע ושתי דקות הופיעה האישה, כבר היה קל
לדעת שזאת אישה, כי הפעם לא לבשה בגדים שחורים. הכל התרחש
בדיוק כמו שברוגלי תיאר לנו. היא התעסקה במשהו, בגבה אלינו,
ואז הסתכלה אלינו.
הולמס יצא מהצללים והביט בה.
והיא,חייכה ופתאום פרצה בצחוק, צחוק מוזר, כמעט מטורף.
"מי את?" הוא שאל
"לא תוכל לדעת, הולמס, למרות שחיפשת הסבר הגיוני, לבסוף לא
מצאת.. שום דבר לא התחבר. והרי הכל תמיד מתחבר. " אמרה הבחורה
בעוז.
זאת הפעם הראשונה שראיתי את הולמס נזעם באמת.
"מי את? מה רצונך?" שאל הולמס
"רצוני? אני אפילו לא יודעת, מי אני? גם זה לא, ואיך אשיב על
שאלתך.." הרהרה הבחורה בקול.
הולמס שתק.
"ובכן.. הולמס, אני מציעה שתחזור לביתך..  לבסוף הכל מסתדר..
אל תדאג.." היא חייכה, והלכה לה.
לא נשארנו שם יותר.
הולמס היה מהורהר מתמיד, ברוגלי חזר לביתו וכך גם אני עשיתי.

למחרת פגשתי את הולמס בביתו שוב.
הולמס היה נראה מחוייך , יחסית ללילה הקודם.
"היא צדקה, הבחורה, בהכל." אמר הולמס מיד.
הוא קרא לנער בילי וביקש ממנו לשגר לברוגלי מברק.
" ברוגלי סטופ הכל בסדר שום דבר לא השתנה בוא מיד סטופ הולמס"
היה כל מה שהיה כתוב.
הולמס עישן במקטרת וחייך.
"כך, ווטסון, נפלא. נפלא." אמר הולמס
הרמתי את גבותי לאות שאינני מבינו.
"כן, הבחורה צדקה, בהתחלה תמיד הכל לא מובן לאף אחד. ואז הכל
נפתר.הפתק, הכתיבה, הכל היה מכוון לרגע מסויים, לא, לא מאורגן
מלכתחילה, אלא מאורגן מכנית.. הפתקים, הכל היה מכוון שזה יגיע
אלי. ובסופו של דבר זה הגיע."
ברוגלי הגיע מהר והתיישב.
"כן הולמס??" שאל במתח
"הבעיה היתה שהתמקדתי בפעולותיה של הבחורה הצעירה, ולא
בכוונותיה דווקא. אתם יודעים, לכל דבר יש הסבר הגיוני, ולכן גם
לפרשייה הזאת חייב להיות הסבר הגיוני, כך אמרתי לעצמי. שימו
לב, שבכל יום בדיוק באותה השעה, באותו הזמן, הבחורה הגיעה,
כתבה מספר מקוצב של דקות, ואז באו האנשים, בהתחלה חשבתי
שהאנשים היו סתם עוברי אורח, אבל היה נראה שהבחורה, כמה שהיא
שטנית, היא לא כל כך אינטיליגנטית כדי להפעיל את כל החוטים
בעצמה. זה הכל מתחיל, בעצם, בי." אמר הולמס
"בך?" שאלתי
"כן. פרשייה שהולמס המהולל לא יוכל לפתור. אך הבחורה לא יכלה
לעמוד בפיתוי, היא לא יכלה להרוג אותי, את מי שאני, משום שכך
היתה הורגת את כל ההיסטוריה שלי, והיתה שוברת ומוחקת אותה.לקח
לי זמן להבין את זה.. היא אמרה- הכל תמיד נפתר לא הולמס? כן,
זה לא הקנאה העבירה אותה על דעתה, אלא הרצון למרוד. ואז-
הבנתי!"
כולנו ישבנו במתח, חיכינו למוצא פיו.
"הבחורה. היא לא מכאן. ולא משם. אנחנו מן הסתם לא נראה אותה
שוב, אולי אחרים כן. הניירות, אכן כמו שתיארת אותם ברוגלי,
רצח, רצח, אבל לא רצח של אדם, אלא רצח, של סיפור.
אני יודע שאולי אני נשמע מטורף כשאני אומר את זה, אבל גם לי יש
את הגבולות שלי.והפעם, ניתן להסביר את הפרשיה הזאת כ- מעבר
לבינה הנוכחית שקיימת בי. בעתיד, כן, בעתיד יהיה אפשר לפתור
תעלומה כזאת. אני רק יכול לקוות,  בקשר לספרה 9, היא היתה חלק
מיומן מסויים שניהלה הבחורה כנראה ציין תאריך או שעה , לוח
המתכת יכל להיות משטח אך גם משהו אחר .הכל קשור כאן אחד בשני,
חוץ מהאנשים. הם באמת היו עוברי אורח, ובקשר לשירבוטיהם,
יכולים להיות הרבה סיבות לכל זה, הרבה מאשר אוכל לספור, כל אחד
וסיבותיו שלו, כל אחד וההוא שלו." סיים הולמס
"אבל.. איך ידעת הולמס, אולי, אולי יש לזה איזהשהו הסבר הגיוני
אחר "אמרתי, מתקשה להאמין.
"ההסבר, אלמנטרי ,כרגיל ווטסון ידידי, אלמנטרי."

----------------------------------------------------------------------
10:25
מפהקת עוד פעם.. חושבת איך אני יכתוב שאני מצטערת אם פגעתי
במישהו , כל הזכויות שיכות לארתור בלה בלה בלה..
והמוסר השכל כמובן,
לכל אחד יש את האפשרויות שלו, לכל אחד יש את הבחירה שלו, תמיד
יהיה הסבר לדבר, גם אם כרגע לא רואים אותו. צריך לחכות.
סבלנות.
הנה משהו שאין לי בכמויות..

10:30 כן, עדיין יום רביעי.
אני כבר מתקשה לבהות במסך..  קראתי את הסיפור הזה עכשיו שוב
איך? איך הגעתי לזה, מכל סיפור איכשהו אני מגיעה לניתוח עצמי,
איכשהו מגיעה אלי.. כל פעם אותו הדבר.

איך באמת?
אלמנטרי, יקירתי, אלמנטרי..