|
פעם הצלחתי להרגיש ביכולת להשאר בתוכי ואתך
חמימות תתפשט כמו שאני הייתי מתפשטת בפניך
מקלפת בצלים ושכבות לארוחת הערב
שואפת וידוייך ונושפת סליחותיי.
אז הייתי שואפת לקרבי
גב וחזה ובטן ופנים וזרועות
ואוצרת בחלל הפה תהומות נפערות ממילים.
היינו יוצאים במחול,
שפה בשפה נוגעת לא נוגעת
וכפות ידיי כקרח על אצבעותיך הארוכות.
פעם הייתי נאחזת בשריריך, בבשרך, בדמך.
עוצרת רק לרגע,
רק לכוס מיץ תפוזים טרי וחוזרת
ציפורניים חופרות בתוך הורידים.
פעם הייתי צומחת לך מתוך שקע הכתף
אבל היום לא תסכים לחבק אותי בעבור שום הון שבעולם. |
|
|
עוד לא כתבתי
סלוגן עוד לא
שלחתי שיר, עוד
לא ראיתי מי זה
האדיוט שאני לא
מכיר!
אה אהה עוד לא
קילקלתי די
הבועז והחברה
יורדים פה לחיי
אה אהה,
נראה לי שאני
מוקף,
אני מתנתק מייד
וממציא לי שם
חדש!
לו יהי, בשיר
לאדיוט
מהטכניון,
מוגש כמחווה של
רצון רע, ודוגמא
לאיך מבצעים
מחאה אמיתית
בבמה!
זה פשוט יותר
מתוחכם יותר
ועושה פחות רעש! |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.