האי ספציי. שמש הבוקר הספיקה לחמם את המפרצון השקט שנפש חיה לא
נראתה בו. רק ספינות צבעוניות, מוטות קשירה שבקעו מקרקעית הים
ורציף עץ ישן ומעט מוזנח. יום ראשון, חשבתי לעצמי, הגויים הללו
שקועים עדיין באדי הבירות של הלילה ואין פלא שבתשע בבוקר עדיין
ישנים.
שחררנו את כבלי הרתיקה ויצאנו כשרוח נעימה מאחורינו, דוחפת
אותנו קלות צפונה. רעי עסקו בצילומים ומצב רוחנו היה עליז.
פניה של ליה קרנו מעונג ואפילו אילן נראה משתחרר מעט
מקפאונו.שטים לאי פורוס.
אף ספינה לא נראתה סביב וזה נראה מוזר. רק אחר כך הבנתי מה הם
ידעו שאני לא ידעתי.
תחילה כובע המלחים היווני שעל ראשי נפל הישר לים ושקע מיד
במצולות. השמים מעל התכסו במעטה אפור של ענני סערה, רוח עזה
החלה שורקת בתוככי התורן החלול והגלישה הנעימה במורד הרוח הפכה
תוך רגעים לריצה חסרת מעצור. הורדתי מיד את המפרש הראשי
וקשרתיו חזק לבסיסו ואת הקדמי גלגלתי וצמצמתי עד לגודל של
מטפחת גדולה (לגודל של "ביקיני", תאמר ליה לימים). הרוח הלכה
וגברה, צבע הים נעשה כהה, כמעט שחור, והספינה פרצה קדימה,
ממאנת להאט אף במעט. חשבתי שזה הזמן להעלות את המוראל, אולי גם
מורלי אני, וקראתי בעליזות קצת תיאטראלית: "איך עוצרים את הדבר
הזה?" ליה חייכה רפות ואילו אילן, פניו נעשו פשוט
ירוקות-חוורות. הוריתי לחגור את חגורות הסערה והסברתי שזה...
למנוע הסחפות למצולות משום קולן המתוק של נימפות הים המזמרות.
וזה עזר. אילן, כולו משמעת ומסירות, ירד לקבינה להכין לשלושתנו
קפה כשהוא חגור ללא סיבה בחגורת הסערה. אני המשכתי לאחוז בהגה,
ממאן להעביר אותו לאיש, וליה - זו המשיכה להביט לעבר השובל
שמאחורינו במבט מחויך וחולם.


1990