את כל כך כן שם. במקום הארור הזה שלא רציתי שתהיי חלק ממנו.
נטשת אותי לבד. הבטחת שתמיד תהיי שם בשבילי, שזה ימשיך להיות
אותו דבר גם אחרי שתעזבי, שאת גרה קרוב אז נוכל כל הזמן
ליסוע.
"מה כבר אין מוניות?" אמרנו.
התחבקנו והבטחנו אהבה.
את כבר לא שם. אני לא מרגישה שאת אוהבת אותי. לא כמו פעם.
עכשיו יש לך את החברים שלך.
כל כך רציתי שתחבקי אותי במסיבה ההיא, הייתי צריכה אותך,
שתאהבי אותי ותבכי אתי.
ושתקת.
"יש לך חצאית יפה" אמרתי באדישות, ואת הגבת באותה אדישות: "גם
שלך".
ורצת לחבק מישהי שאני לא מכירה, ולא רוצה להכיר, ולא כייף לי
שאת לא אוהבת אותי.
אני רוצה לבכות, אני רוצה להשתפך עלייך, כמו אז.
חשבתי שאת המלאך השומר שלי- לקחת ממני הפסקה?
אני רואה אותך, את עוברת לידי, וקור עובר לידי.
המגע החם שלך... אני מתגעגעת.
אני לא הייתי שם בשבילך כשהיית צריכה?
תתייחסי אליי. תצחקי אליי, תחייכי אליי. מצידי תצעקי עליי. רק
תגידי משהו.
תני לי יחס.
אני כל כך צריכה אותך!!!!
את בטח תגידי שלא, שאני סתם פאראנואידית, אבל אני יודעת מתי
מפסיקים להתעניין בי.

אני רוצה לבכות, לך.
כמו פעם...

אבל מי יכול על הזמן?

אני בוכה עכשיו. דמעה ועוד דמעה. ואת עדיין לא כאן.
כבר שעתיים אני בוכה כאן בחדר.
את לא מתקשרת.
לאן נעלמת לי??

במה החברים החדשים שלך יותר טובים ממני? רק תגידי לי, אני
אשתפר, מבטיחה.
הכל כדי שיחזור על עצמו.

הדמעות ממשיכות.
עוד שעה עוברת... את עדיין לא מתקשרת!!!

ואני רק שוכבת לבד בחדר.

לבד.

22.6.05


(שומנים, אני אוהבת אותך, את יודעת מתי זה נכתב:)