כל מה שארז היה זקוק לו הייתה מריטה טובה באוזן. הוא לא ידע
שהוא זקוק למריטה, כי כמו כל בני האדם, גם הצמחונים שבהם,
עיניו היו בחזית הפנים ולא בצדדים, כך שגם אם היה מביט במראה
לא יכול היה לראות כיצד שערותיו השחורות מתקרזלות וצומחות מבעד
לאפרכסת אוזן שמאל ואוזן ימין.
משהכירו ארז ויערה והפכו לזוג, יערה, שהייתה בעלת תעודת הסמכה
ממכללת איל מקיא'ג לעסוק במקצועות הייפוי והמריטה, נטלה לידיה
האמונות את תפקיד המריטה שבבית.

באותו בוקר כבכל בוקר, עמדו שניהם במטבח אל מול החלון וחלקו
כהרגלם כוס קפה אחת, שאותה העבירו מיד ליד. למעשה לא הייתה כל
סיבה מיוחדת להרגל שכזה, כי בכל זאת היו שופתים את הקומקום פעם
שנייה ומוזגים כוס נוספת, שגם אותה היו חולקים. אבל כמקובל
בחיי זוג, כוחו של הרגל, גם אם אין כל הגיון בצדו, גדול מכל
כוח אחר. יערה, שעמדה בסמוך לבעלה, סקרה בעין מקצועית את
כיווני הצמיחה של השערות באוזניו. ארז היה עסוק בכותרת הספורט
בעיתון, כך שלא יכול היה להבחין כיצד אשתו בשלוש השנים
האחרונות, מגניבה לעבר אוזנו השמאלית מבטים רבי משמעות.

מה שמנע מיערה לאחוז בכלי אומנותה - הפינצטה, היה החרם השקט
שהטילה על בעלה מבלי שזה ידע דבר ולו גם מחציתו של דבר. על
פניו עולם כמנהגו נהג וכך גם אשתו, אף שמעולם לא אחזה בהגה,
וסירבה בכל תוקף להוציא רישיון נהיגה. העילה לחרם שהוטל על
ידיה בחודש האחרון כבר הספיקה להשתכח מזיכרונה, ואף על פי כן
דבקה יערה בכללי ההתנהגות החדשים שקבעה לעצמה, שאחד מהם הכתיב
את השתמטותה מחובת המריטה. ארז לגם את הלגימה האחרונה שנותרה
בכוס, שהיא לעולם הלגימה המתוקה ביותר, בשל משקעי הסוכר
ששוכבים בתחתית כמו מרבצי טבע הממתינים לניצול המוני, או ניצול
של יחיד. וזה בדיוק מה שעבר ליערה בין האוזניים שלא צימחו יער
פרא.

אחר כך בעלה רכן לעברה, נשק על קצות אפה, נפנף בעיתון המגולגל
ועשה את דרכו אל עבר הדלת כשהוא ממלמל, ספק לעצמו ספק לה, כמה
הוא מאחר לעבודה. יערה, שלרגע הרגישה כמו עליסה בארץ התלאות,
דימתה את שערותיו של בעלה צומחות מתוך אוזני ארנב ארוכות.
המחשבה הצליחה לשעשע אותה במקצת. על אף שלא זכתה להשכלה
הומאנית רחבה, היא צפתה לא אחת בתוכניות הבוקר, וזכתה להכיר את
התיאוריות הפמיניסטיות מגרונן של מנחות רהוטות דיבור. אני אשה
מנוצלת, חשבה לעצמה, ופניה עטו ארשת עגומה שהתאימה לצברי
העננים שהחלו להצטופף מבעד לחלון המטבח, וצבעו את הבוקר
בקדרותו של הסתיו. חוט מחשבתה, שהיה עבה כחוט צמר ומגולגל
ככדור, החל להישלח מנקודת הניצול הנוכחי עד לראשית הניצול הנשי
בימי קדם. פתאום הבליחה בה הכרה, שנבעה מאבחנה השוואתית שערכה
באופן לא רצוני, שמא עדיפים היו הגברים של פעם שמתחת לחופת
כוכבים היו אולי מייללים את לילותיהם, בעוד אלו המודרניים
ממשיכים ומייללים גם את יומם.

אפשר שהיתה ממשיכה וחושבת כיוון שעצם פעולת החשיבה היתה לה
אפשרית רק באותם רגעים שקטים כשגלגלי שיני הבינה של בעלה היו
חורקים הרחק מאוזניה. אלא שמחדר הילדים עלו רחשי השכמה שהלכו
וגברו מדקה לדקה. היא התפנתה מעיסוקיה האינטלקטואליים לטיפול
השגרתי בילדים. על אף שהתאומים היו האור בחייה, העיסוק
היומיומי בהאכלות, החלפות והרדיפה אחריהם היו מותירים אותה
לקראת סוף היום תשושה עם לשון יבשה, שהשתרבבה מבין שפתיה, כמו
העוגה שניסתה לאפות ביום הולדתו האחרון של ארז.

תומר, שהחליט להתחיל באותו בוקר באמוני ריצת 100 מטר לקראת
אולימפיאדת 2024, הספיק בינתיים להימרח על הרצפה. היא ניגשה
אליו במהירות, הרימה אותו על ידיה, ומחתה את הדמעות העגולות
שהחלו להרטיב את לחייו. שקד התבונן באמו, גמגם "אסו לאוס",
ויערה הנהנה לו בחיוך וחזרה אחריו בקול ברור "אסור לרוץ". היא
קראה היכן שהוא, שאסור לחזור על שגיאות הדיבור של ילדים, ותמיד
הקפידה לתקן את שיבושי ההברות. דווקא ארז שהיה משועשע מעיוות
המילים, היה נוהג לחזור על דבריהם כאילו היה בעצמו פעוט בן שנה
וחצי. ארז והיא לא תמיד ראו דברים עין בעין, למרות שכל אחד מהם
היטיב לראות בעיניו שלו. מרבית הויכוחים ביניהם התגלעו בדברים
שהיו לכאורה שוליים. ארז אסר מפורשות את השימוש שלה בסכין
הגילוח שלו, מבחינתו היה זה טאבו מוחלט. כשביקשה הסבר הגיוני
לאיסור, השיב לה שזה כמו שהיא תשים על הפנים שלה קרם רגליים.
ההיגיון שלו היה ברור, ובכל זאת מעליב, ולכן המשיכה לגלח את
רגליה בשלו. עם הזמן ארז הסתגל לרעיון וכל שביקש הוא שתחליף את
הסכין לאחר כל שימוש. יערה האמינה שבאמת הייתה נענית לבקשתו,
לו היה מקפיד בתמורה להוריד את מושב האסלה למקומו, ומאחר שלא
הקפיד, היא סברה שזו סיבה מספקת לאי קפדנות מצידה.

בין מחוגי השעון נגזר זמן הבוקר כמו נייר מבין מספריים,
והתאומים הצליחו גם הבוקר למתוח את גבולות סבלנותה. אבל היא,
שהיתה עשויה מברזל עם מנגנון פנימי של שעון שוויצרי, אף פעם לא
זייפה, לא עם הילדים ולרוב גם לא עם ארז. כשהצליחה סוף סוף
להרדים את התאומים, ניגשה למטבח והציתה סיגריה שטעמה התגלגל על
לשונה בזמן שחשבה מה להכין לארוחת ערב.

עכשיו, כשעמדה לבדה אל מול החלון, הרגישה פתאום כמה ארז חסר
לה. בלי שום סיבה מובנת, לפחות לא לה, היא החליטה שהערב לא
תתבל את המנה העיקרית ביותר מדי פלפל, אפילו שלאחרונה נהגה
לתבל את מנותיו יתר על המידה. היא לא הייתה עושה זאת, אלא
שבאחת הארוחות האחרונות בהן נכחה אמו הרחיק ארז את הצלחת כשטעם
הפלפל צרב בחיכו.
גם כך היתה אמו נוהגת לבקר את איכויות הבישול שלה, אלא שהפעם
העילה לביקורת, לפחות מנקודת ראותה של יערה, הוגשה לה על גבי
הצלחת המורחקת. התעקשותה להמשיך לתבל את המנות בפלפל היתה אולי
פעולת נקם קטנונית, אבל היה גם רווח בצדה כיוון שהיא עצמה
העדיפה מנה מתובלת. היא אמנם לא הייתה טוקסיקולוגית, אבל ידעה
שאפשר לפתח חסינות כמעט לכל דבר, בתנאי שבזמן תהליך ההסתגלות
מקפידים על מינונים קטנים. בעצם יערה ידעה בוודאות שארז יצליח
להסתגל לטעם, ככלות הכל היא בעצמה הצליחה להסתגל די מהר לטעם
שלו, בין שאכל מנה מתובלת בפלפל ובין שלא.

חלפה חצי שעה של שקט יחסי, עד שהתאומים שוב התעוררו. במהלך
השעות הבאות התרוצצו השניים מתחת לרגליה כשני כדורי מרץ, כשהיא
טורחת סביבם כמו מסוק משטרה החג בקו אווירי מעל לקרקע בוערת.
לקראת השעה ארבע, כשכבר הייתה מותשת, קילחה אותם בזריזות,
והניחה להם לצפות בחדרם בערוץ הפעוטות. היא שבה למטבח להכין את
ארוחת הערב. הפעם בחרה במנה האהובה ביותר על ארז. עוף צלוי
בתנור על מצע תפוחי אדמה כשמעליהם שום כתוש ועלי רוזמרין. זו
גם היתה המנה היחידה שידעה להכין לשביעות רצונו המלא של בעלה.

היא קילפה את תפוחי האדמה וסידרה אותם על משטח התבנית. באופן
מפתיע מצאה עצמה פתאום טורחת על מריטת נוצות העוף, קודם
להכנסתו לתנור, וזאת למרות כללי ההתנהגות שקיבלה על עצמה. על
פי הבנתה היתה זו מחווה קטנה של מריטה. מסוג המחוות הקטנות
שהייתה נוהגת בהן כלפי ארז. על אף שידעה שדרכן של מחוות שכאלו
שהן צנועות וכמעט בלי מורגשות, היתה טורחת בהן יותר משהיתה
טורחת במחוות הגדולות. אהבה, היא חשבה, צריכה להיעשות יותר
מאשר להראות.
איכשהו הכל פתאום נקשר במוחה לכדי תיאוריה אחת שעיקרה היה
בפלפל ובעוף המונחים לפניה. היא הבינה עכשיו כי גם כשהעיניים
קבועות מהצד, לאכול כל הזמן דשא, יכול להפוך כל צמחוני לתאב
עוף. מצד שני, היא ידעה שההבדל בין מי שאוכל קש למי שאוכל בשר
יכול להיות דק כחוט שערה התפוסה בין מלקחי הפינצטה.



תודה מיוחדת ללאה בובלס על הערותיה והארותיה
http://stage.co.il/Authors/49928