עיני צדה זיקית,
עכשיו כשמבטי על לשונה,
איני רואה.
אינסטינקט הדיבור
רוצה לומר בי דרכי מילוט
שהשתיקות יפות להן ואני יפה
להן קצת פחות. ובכל זאת,
בשעות הזולות של זמן
מחצית, כשחוקי העונשין
קבועים במשחק, נשימה
מיותרת אחת, יכולה לכווץ
מתוכי אפקט ריאות של
עשן
בתוך פקעת מימית, צמחו
בי כנפי הזכוכית והשמש
היתה קרובה שעות יום
ומתוך זכרון קולקטיבי
של החום המתיך, הייתי חובטת
כנף אל כנף, שבר אל
שבר, לא בהכרח מתוך
תשוקה אל החום,
אפשר שגם ממנו והלאה
כשאני מתקרבת, איקרוס
שם את נפשי בכפו, מדמם
אצבעות בכנפי השבורות,
הוא לואט באוזני "האספלט
כה קרוב" ושיני החצץ
שלו בוהקות לבן
כמו האבנים בכליית אדמה
|
