לא יודעת מה אני.
מודאגת ממה שאהיה.
קשה לי להביט לאנושות בעיניים
היא מתועבת כל כך.
גיליתי בן אחר בן אדם מכל מקורביי
אף אחד לא יהיה שם בשבילי.
גם לא המשפחה שלי אם אפשר לקרוא לזה ככה.
אז מה שאני באמת באמת מרגישה זה לבד.
אתה אוהב אותי,
גם זה עניין של זמן.
וגם עכשיו כשאתה אוהב אותי
זה לא בדיוק ספק הביטחון הגדול שאני מחפשת
כשאני באה אליך כשאני שבורה,
אני מרגישה שאולי עוד יש מקום אחרון ללכת אליו
אבל גם אז מייד כשאני רואה אותך,
מחליפה מסכה,
פחות בוכה פחות מטורפת לא צועקת.
משהו נבלם, מנגנון טבעי לא בכוונה
בעיניי הפריקה כרוכה בהפסד.
ואתה חושב, כבר הכל בסדר,
אפשר לישון בשקט.
תמיד לישון בשקט.
מבחינה פסיכולגית,
הייתי מגדירה את סיבת בעיית השינה שלי,
אי שקט.
אדם רגיל רגיש עם מצפון,
לא יוכל לישון בלי שקט.
הוא לא קיים אצלי, שקט...
אה, והנה, אח שלי היה שמח לקרוא את השורות האלה.
"את משחקת אותה, אף אחד לא יאהב אותך אם יכיר אותך באמת"
באמת יש משהו בדבריך אח יקר.
אתה אפילו צודק.
למרות זאת גם נראה לי שזה יותר בכיוון
הפחד להחשף וזה שאני לא סומכת על שום בן אדם.
במלוא מובן המילה - שום בן אדם.
אף אחד שלי לא ירגיש ככה לעולם.
מה שאני רוצה עכשיו זה לעשות משהו מטורף.
משהו לבטא את מה שיש בתוך,
מעבר ללהקיא, מעבר ללכתוב.
אבל האמת שאין דבר כזה.
ואין בן אדם שאני אלך אליו עם הרגשות האלה.
אולי לאיילה... היא בין האנשים שיכולים להבין באמת.
אבל גם היא לא כאן עכשיו.
ואני הולכת לישון ככה.
וככה לאט לאט... מתפוצצים...
ואני אקום בבוקר וארגיש אחרת,
אבל מה שנשמר מהיום
יחזור מחר
בפעם הבאה ויצטרף למה שעתיד לבוא.
והכל לא מובן... והכל מלוכלך...






ולהקיא חשבתי על זה,
מעבר לרצון להגיע להיות רזה ושדופה,
מאחר שאת שונאת את עצמך חיצונית
להקיא, כל מי שמקיא
שונא את עצמו גם מבפנים
הרצון להוציא מהגוף שלך,
ברגע שאתה מרגיש צורך לעשות את זה בכלל
כמו שאומרים על מישהו להקיא עליך,
בדיוק ככה.
להקיא אותי.
להוציא מה שיש בי.
הכל כביכול מטאפורה, כן? כי זה רק האוכל המגעיל שאכלתי.
צריך שיהיה רק מה להכניס במקום,
אבל אין.
ואתה יכול לנבול וזה טוב כל כך...
ואני מתכוונת לזה, זה טוב כל כך.