אחרי החתונה שלו,
הכול היה נפלא.
היא אהבה אותו
והוא הבטיח להיות רק שלה.
הם עשו את זה ביום לפחות חמש פעמים.
ולא חשוב מה יקרה,
זה יפה וזה תמים.

ובבוקר של מחרת,
הנייד צלצל.
היה זה הרופא
ואז החל להתפלל.
"תבוא אליי למשרד!"
"זה חייב להיות עכשיו?"
"כן תכף ומייד!"
והוא לעצמו לא שב.

"יש לך סרטן"
אמר לו בנימוס.
זה ששבר את הכוס,
יצא משם כעוס.
והרופא אחריו, ניסה הוא להסביר.
שזה הזמן עכשיו, לדבר על המחיר.

"המחיר של מה?"
"של המחלה!"
"למה הכוונה?"
וכבר לא היה נפלא.
"זה לפני התפרצות".
הוא הביט בו ובכה
"וכבר עכשיו רצוי
שתכין את אשתך".

אז הוא הגיע וקיבל נשיקה.
הוא הושיב אותה ונתן את המכה.
"ומה ניתן לעשות?"
הוא אמר שלא הרבה.
היא החלה ליבב.
העתיד נמחק,
נשאר אך ההווה.

ויום אחר-כך,
הוא השאיר לה מכתב.
תוך כדי שהוא הוזה,
מה ישאיר לה אחריו.
"אני לא רוצה להיות לנטל"
וירה לעצמו בראש.
ואחרי השבעה היא כבר לא צריכה לחשוש.

היא התקשרה לרופא ואמרה לו "זה עבד!"
הוא בדיוק הכין קפה,
שפך, ואל ביתה נדד.
"הוא השאיר לי את הכול"
ואין את מי להאשים.
"אתה בא להשתגל?"
והרופא אמר: "מסכים!"