מביטה בפעם האחרונה במראה.
מה נהיה ממני? מי נהייתי?
מאותה ילדה חייכנית, נהייתי לאותה ילדה דכאונית
שכל היום עצובה, שמכל דבר בוכה.
אני שונאת להסתכל על עצמי ולראות פנים לבנות שכבר לא ידעו שינה
או מנוחה.
שונאת לראות את השיער המבולגן ואת העיניים האדומות.
ואם אני באמת אקרב את הסכין ליד, אני באמת אחסר למישהו?
לא נראה לי. אני אהפוך לסטטסיקה. 300 אנשים מתאבדים בשנה.
אני רק אחת מ- 300. מי ישים לב בכלל?
מי בכלל צריך אותי פה? לאף אחד לא באמת אכפת.
יסתכלו על מודעה בעיתון ויגידו, "היא היתה צעירה כל כך... כמה
חבל"
אבל אף אחד לא ירגיש חסרון עמוק.

לוקחת את הסכין, מקרבת אל היד.
מרגישה את הדם זורם, וברגע של אושר, קצר, נעלמת
נופלת, ולא חוזרת.