ניסיתי להתעלם ממנה, אבל אני חושב שהיא הבחינה בי מתבונן בה
מבעד למראה. רק נכנסתי לצחצח שיניים, באמבטייה, ולא שמתי לב
שהיא יושבת מאחורי בשירותים. השתדלתי מאוד שהיא לא תבחין שאני
יודע שהיא פה. אבל אני מניח שהיא הבינה, היא הביטה לכיוון שלי,
מביטה בישבן החשוף ומייחכת חיוך שמדמה אנקת כאב בניסיון לחרבן.
אבל אני ידעתי, ידעתי שהיא מנסה לראות הכל, הזדרזתי עם צחצוח
השיניים, ואז חטפתי מיד מגבת וכרכתי אותה סביבי, שהיא לא תוכל
לראות שום דבר אחר. מיד אח"כ רצתי ישר לארון הבגדים שם חטפתי
תחתונים ומכנסיים, לבשתי אותם וגם חולצה הפוכה. והלכתי לכיוון
הטלביזיה, רק כדי לראות משהו שיעיר אותי. רק כשהתיישבתי הבנתי
שהתחתונים המזורגגות האלו קטנות עלי ושזה לוחץ אבל המשכתי בכל
זאת ללבוש אותם, לא רציתי לקחת את הסיכון של לראות את הכלבה
שוב. בטלביזיה היו מספר נקבות שמחאו כפיים לנקבה אחרת שאמרה
שהיא משתמשת בזוג סיליקון שנותן לשדיים שלה מראה יותר מגרה,
אח"כ הם הראו את זה בכל מיני זוויות ושוב מחאו כפיים. אחרת
אמרה שזוג חתיכות הסיליקון בצורת הג'לי יותר נוחות ושהם ההמצאה
הכי טובה של המאה ה21. ככה זה היום בטלביזיה חבורת נשים מפגרות
שלא מבינות כלום. לפעמים נדמה לי שזה אני זה שלא מבין כלום.
אולי אני הסתום פה. רץ בין שאר התחנות, אבל כולם,כולם אותו
הדבר, אותו חרא של המאה ה21, נשים מוחאות כפיים לנשים אחרות על
שצבעו את השער שלהן בצבע דוחה זה או אחר. זה פשוט משגע אותי,
דופק לי את השכל, מנסה לברוח מזה, אבל אני לא יכול, לאיפה שאני
לא הולך זה שם. רודף אותי, כמו חלום בלהות. זהו נשבר לי, אני
לוקח את האוטו ובורח מפה אחת ולתמיד, שוכח מהמקום הזה. קול
המים בשרותים נשמע, הבנתי שהכלבה סיימה. רצתי לקחת את המפתחות
של האוטו, זינקתי לעבר המדרגות והחלתי יורד במהירות מטורפת.
הגעתי לאוטו דחפתי את המפתחות וסובבתי במהירות. נכנסתי
לאוטו,העברתי להילוך אחורי,לחצתי על הגז והתנעתי את האוטו
באותו הזמן, האוטו פירפר ולבסוף נע אחורה ואז זינק קדימה ללא
כל התחשבות בתנועה שלפניו. עכשיו, כשאני כבר בדרך נרגעתי טיפה,
פתחתי את הרדיו, שיר ישן התנגן. "צא לדרך, שמור על הראש שלך,
צא לדרך, חלק מהם רוצים להשתמש בך, חלק מהם רוצים לשעשע אותך,
חלק מהם רוצים שאתה תשתמש בהם, צא לדרך, שמור על הראש שלך...".
בצד הדרך עמדה מישהי והושיטה יד בניסיון לעצור טרמפ, זיהיתי
אותה, היא היתה ידידה שפעם הכרתי טוב. עצרתי לידה, "לאן?"
שאלתי, "רחוק" היא ענתה, "כנסי" הצעתי, היא נכנסה. התחלנו
לנסוע, לא יודעים לאן, רחוק, זה העיקר. עברנו בתים, רחובות,
שכונות ואט אט היא החלה להראות סימנים של חוסר מנוחה, בהתחלה
היא שינתה את צורת ישיבתה אח"כ את השרוולים של המעיל שלה ואז
ניסתה לצאת מהחלון. "מה לעזאזל את מנסה לעשות?" שאלתי, "עצור
עצור פה!" היא אמרה, "מה?!", "עצור כבר! אני לא יכולה יותר",
ואז היא פתחה את הדלת וקפצה החוצה. אני שברתי את ההגה שמאלה
והיא התגלגלה על הכביש כאשר מכוניות עוצרות בפתאומיות בניסיון
לא לעלות עליה.יצאתי מהמכונית והבטתי בה, היססתי לרגע, "ללכת
לעבר הסתומה ולעזור לה?" חשבתי, "לקחת אותה על הכתפיים, לזרוק
אותה במושב האחורי ולנסוע איתה, או פשוט להשאיר אותה כאן".
הצצתי בשעון, שמתי לב שכבר מאוחר, והכלבה בטח כבר בעקבותיי,"מה
אני צריך את החרא הזה" שאלתי את עצמי, וחוץ מזה אני צריך
לברוח. נכנסתי למכונית הכחולה והצמדתי את דוושת הגז לדפנות
הפלסטיק הזול שממנו עשויה המכונית. המכונית שאטה, לא היה איכפת
לי שאני נגד כיוון התנועה, לא איכפת לי שאח"כ היה אדום, כל מה
שאני רציתי היה שקט. שואט לעבר השקט. רחוק מכל התחלואה הזו. עד
שיגמר הדלק. כן! נדרתי לעצמי אני אמשיך לנוס עד אשר יגמר הדלק,
זה יהיה הסימן בשבילי שהגעתי למקום שבו אני צריך להיות!, וכך
נשבעתי בכל היקר לי. זה לא היה הרבה, אבל זה היה מספיק בכדי
שזה יהיה הדבר החשוב לי ביותר. "לא אעצור את המכונית הזו עד
שהיא תתכלה או שהדלק יגמר, מה שיבוא קודם".


אילו רק ידעתי אז, אז כשנדרתי את הנדר המזורגג הזה. מאיפה
יכולתי לדעת שבמאה ה21 הזו יש מכוניות חשמליות...


1997