לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשיצאתי מהבית שלו וטרקתי את הדלת
אחריי. מה שבטוח זה שהלב שלי לא היה רגוע. איזו מן סערת רגשות
השתוללה בו וחוסר השלווה בלט כל כך.
אולי זה בגלל מה שהוא אמר לי? אני לא בטוחה... כבר שמעתי את זה
בעבר אבל לשמוע את זה ממנו זה כנראה אחרת...
כל הבלגן הזה התחיל לפני ארבעה חודשים בערך, משהו כמו שבוע
אחרי שהשתחררתי מצה"ל.
בדיוק חגגנו ארבע שנים ביחד. והקשר הזה כבר התחיל להעיק. בעצם,
זה לא התחיל, זה כבר היה הסוף..
בהתחלה הכל היה כל כך יפה... במקרה נתקלנו ברחוב, הוא הפיל לי
בטעות את הדפים שהיו מסודרים כל כך בקפידה לפי האלפבית ששעות
רבות עבדתי ושקדתי עליו לקראת המבחן הגדול בפיזיקה. הכל
התבלגן. התחלתי לצעוק עליו כמה שהוא מטומטם ושהוא לא רואה לאן
הוא הולך ופתאום בשיא חוצפתו הוא מציע לי לצאת. הסכמתי. למרות
ששנייה לפני כן התעצבנתי עליו. קבענו למחרת בערב.
הוא לקח אותי לחומוסייה. לחומוסייה?! כן, גם אני הייתי בהלם
אז. אבל שטויות זה עבר לי. הוא הצחיק אותי כל הערב ואני הבנתי
שהאדם שיושב מולי הוא אדם מיוחד. מוזר, אבל מיוחד. הסכמתי לתת
לזה צ'אנס. ואפשר להגיד שזה הדבר הכי נכון שיכולתי לעשות.
מאז עברו עלינו תקופות מדהימות. כמה צחוקים. כמה נהנינו. ואז
אחרי שנה הוא התגייס לצבא.
כמה שלא רציתי את זה... אבל לא ממש הייתה לי ברירה. היה לי קשה
להיות רחוקה ממנו. כמה אהבה.
בשבועות הראשונים זה היה הכי קשה. מרוב שהיינו רגילים כל היום
להיות יחד היה לנו מאוד קשה להתרגל לעובדה שאנחנו נפגשים פעם
בשבוע. הוא היה חוזר רק סופי שבוע הביתה. וככה שרדנו אותם. אבל
הצלחנו יופי. אפילו הסופי שבוע האלה היו מדהימים. עד שמשהו
קרה.
חבר שלו מהגדוד נהרג. כמה שזה השפיע עליו. מסכן שלי. הוא היה
בדיכאון. לא רצה לצאת מהבית. הרחיק את כולם ממנו. גם אותי.
והיה לי קשה. אני לא רציתי להתרחק ממנו. ניסיתי להתקרב אליו כל
פעם מחדש והוא רק הרחיק אותי יותר. כאילו אנחנו לא חברים שנה
וחצי. ואז הוא החליט שהוא רוצה שניפרד. "ככה עדיף לשנינו". זה
מה שהוא אמר לי. עדיף?! לא יודעת, מרוב שאני אוהבת אותך המילה
"עדיף" קצת לא נשמעת לי הגיונית!! אבל לא היה לי ממש מה לעשות.
כמה בכיתי בגלל הפרידה הזאת. אחרי חודש הוא נזכר שהוא מתגעגע
אליי ורצה שנחזור. איך שאני קפצתי על ההזדמנות...
חזרנו והוא ניסה לפצות על החודש שהיינו רחוקים אחד מהשני, אמר
לי כמה שהוא מצטער, ניסה להסביר לי את עצמו אלף פעמים, כמה
שקשה לו, והוא מתגעגע לחבר שלו, והוא לא מאמין שזה קרה, וכמה
הוא רוצה לפצות אותי ובלה בלה בלה... כן, אהבתי אותו, רק שהמצב
הדיכאוני שלו התחיל להעיק עליי. אני עוד חצי שנה מתגייסת וממש
לא בא לי לבלות את החצי שנה הזאת בדיכאון, אז תסלח לי אהוב
שלי, אבל אני לא מסוגלת להתמודד עם כל הצער שלך כרגע. כן, אולי
הייתי אנוכית, אני יודעת את זה. אבל בכל זאת הייתי רק בת 17
וחצי - ילדה. ובתור אחת כזאת לא ממש יכולתי לשאת את כל הדיכאון
שלו, לעזור לו להתמודד ולתת לחיים שלי לשקוע. אז אחרי חודשיים
של דיכאון מתמשך (אי אפשר להגיד שלא ניסיתי) החלטתי שדי. נמאס
לי. אני לא יכולה יותר לשמוע אותו מקטר על כמה שהוא אוהב את
חבר שלו. אני חושבת שאיכשהו קינאתי באהבה שהוא הרעיף על החבר
שלו, שמת. קינאתי בבן אדם מת! זה היה חולני. יותר מדי בשבילי.
רציתי שהוא יאהב אותי כמו פעם. זה היה חסר לי. אבל כנראה שהוא
לא היה מסוגל לתת לי את האהבה הזאת. אז אמרתי לו שאני עוזבת
אותו. כשהוא שמע את זה הוא בכה.
"כל העולם שלי מתפרק מעליי ובמקום לתמוך בי את עוזבת אותי?!"
הרגשתי כל כך רע. איך הוא אומר לי את הדברים האלה. מאז שאני
מכירה אותו אני רק תומכת בו אז איך הוא מעז?? ניסיתי להסביר לו
במילים יפות ובעדינות שקשה לי עם המצב שלו והוא כינה אותי
אגואיסטית ומגעילה ואמר שהוא לא רוצה כל קשר איתי עוד לעולם.
כן, אפשר להגיד שהייתי המומה. ממש אפילו. מאיפה יש לו את
החוצפה להגיד לי דברים כאלה?! הלכתי ממנו והייתי כל כך עצבנית.
במשך ימים שלמים הייתי עצבנית. עד שלאט לאט זה התחיל לעבור לי.
העצבים האלה הפכו לגעגועים. התגעגעתי אליו, לחיבוקים שלו,
לנשיקות שלו. רציתי לחבק אותו שוב ולהגיד לו כמה שאני אוהבת
אותו. אבל החזקתי את עצמי. לא יכולתי ללכת אליו אחרי שהוא אמר
לי שהוא לא רוצה לראות אותי יותר לעולם. החזקתי את עצמי במשך
חודש שלם ואז נשברתי. באתי אליו, בוכייה. כמה הצטערתי. בהתחלה
הוא לא רצה לפתוח לי את הדלת. עד שגם הוא נשבר ופתח את הדלת.
כשהוא ראה שאני בוכה הוא חיבק אותי כל כך חזק עד שלרגעים
ספורים לא הצלחתי לנשום. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא
מצטער על הכל וגם אני אמרתי לו שאני מצטערת שהייתי מגעילה
ושהוא הדבר הכי חשוב לי בעולם וכל השטויות שנלוות לזה. התחבקנו
הרבה מאוד זמן ואז התנשקנו ושכבנו. כמה תשוקה הייתה שם. באמת
התגעגענו אחד לשני. זאת הייתה הפעם הראשונה ששכבנו מאז שהחבר
שלו מת. אוף, כמה שהוא היה חרמן...
הוא הבטיח להשתנות והוא באמת השתנה. הרעיף עליי אהבה מעל
ומעבר. וכל כך אהבתי את זה. וכל כך אהבתי אותו. והכל היה כל כך
מושלם עד שהגיע היום של הגיוס. הוא הבטיח שהוא יתקשר 3 פעמים
ביום ושהוא לא יפסיק לחשוב עליי ולחלום עליי בלי סוף. לא מספיק
שהוא בצבא עכשיו גם אני בצבא. בקושי נפגשנו. כל הזמן היינו
רחוקים. והתגעגענו המון. בהתחלה באמת הוא היה מתקשר 3 פעמים
ביום. ממש כל יום. היה מספר לי כל מה שהוא אכל באותו היום וכמה
פעמים הוא חשב עליי וכמה פעמים הוא דמיין אותי עירומה. הוא היה
מספר לי בדיחות ומצחיק אותי כמו שרק הוא היה יודע. אבל אחר כך
הוא כבר לא היה מתקשר 3 פעמים ביום, אלא רק פעמיים. אחר כך גם
הפעם הנוספת הזאת ירדה והוא היה מתקשר פעם ביום. לי לא היו
שיחות ולא יכולתי להתקשר אליו מתי שהתחשק לי. לכן כל יום רק
חיכיתי לשיחה ממנו. עד שהגיעו ימים שהייתי יושבת ומחכה לשווא.
הוא לא היה מתקשר. וכשהייתי מגיעה הביתה בשבתות הוא היה עייף
מדי וגם אני הייתי עייפה מדי והקשר בינינו נשחק. כל כך כאב לנו
אבל לא נראה שיכולנו לעשות משהו בקשר לזה. פשוט נתנו לזה
לדעוך. עד שהגיע יום אחד שהוא החליט שקשה לו עם זה שאנחנו
בקושי נפגשים ושהוא רוצה לקחת הפסקה. אם להיות כנה, לא הייתי
כל כך בהלם. אפילו די הסכמתי איתו. נפרדנו. כידידים. עדיין
אהבנו נורא אבל האהבה נשחקה קצת. ולא היה לנו מספיק כוח כדי
להתעלות מעל הקשיים. אז החלטנו שבאמת הפתרון הטוב ביותר יהיה
פרידה. ככה היינו לבד במשך חודשיים שלמים. הוא עם עצמו ואני עם
עצמי. אני לא יודעת מה איתו. אבל אני כל כך התגעגעתי אליו.
עדיין היו ימים שהייתי מחכה לשיחה ממנו וכשהשיחה הזאת לא הגיעה
כל כך התאכזבתי. חשבתי שהוא באמת שכח ממני. עד שהגיע היום בו
עשיתי תאונה עם המכונית של אבא. זה היה נורא. יצאנו לבלות, אני
ועוד כמה חברות ולקחתי לאבא את הג'יפ. היינו באיזה פאב ושתינו
כמו מטורפות, שכחתי לרגע שאני זאת שצריכה לנהוג הביתה בדרך
חזרה...
כשנכנסתי לאוטו הייתי כל כך מסוחררת. לא הצלחתי לשלוט על עצמי.
חברות שלי הרעישו כל כך מאחורה, מה שלא ממש תרם לכאב ראש
הנוראי שהיה לי. התנעתי את האוטו והתחלתי לנסוע. נסעתי לאט
בהתחלה ואז המחשבות שלי התחילו לנדוד לעבר אותה תקופה יפה בה
בילינו אני והאקס המיתולוגי ביוון, הטיול לפני הצבא. שלי. חיוך
נאיבי השתרע על פניי והעיניים שלי התחילו להסגר מעצמן. עד
ששמעתי פתאום צעקות מחרישות אוזניים, פקחתי מהר את העיניים
ומולי היה אור לבן כל כך חזק! זה היה האור של המכונית בנתיב
הנגדי. כן, בלי לשים לב נכנסתי לנתיב הנגדי. היה כל כך הרבה
רעש ושמעתי הכל במעורפל עד שלרגע התפכחתי וסובבתי את ההגה
בחוזקה לכיוון השני. האוטו הסתובב מספר פעמים על הכביש עד
שבסוף נתקענו בעמוד חשמל שהיה שם. רק נס הציל אותנו מהתאונה
הזאת. חברה אחת שלי יצאה עם פגיעה בצוואר ולשאר הבנות לא קרה
כלום. רק אני איבדתי את ההכרה. כשפקחתי את העיניים ראיתי את
האורות הלבנים האלה של בית החולים, כמו שרואים בשיקגו הופ. אף
פעם לא חשבתי שאני יראה את האורות האלה במציאות, אבל איזה עולם
מצחיק. שוב איבדתי את ההכרה וכשפקחתי את עיניי הוא היה שם. הוא
נרדם ליד המיטה שלי. זזתי קצת והוא קם במהרה וראה שהתעוררתי.
הוא התחיל לבכות. "חשבתי שאיבדתי אותך! את לא יודעת איך פחדתי!
אני אוהב אותך! אל תעזבי אותי לעולם!" הוא בכה לי כמה שהוא לא
מסוגל לחיות בלעדיי וכמה קשה לו כשאני לא נמצאת שם ואין מי
שיחבק אותו בלילה. הוא אמר לי שאם היה קורה לי משהו הוא היה
מתאבד. הוא בכה וגם אני בכיתי. כל כך אהבתי אותו. ושנינו הבנו
שהאהבה שלנו היא באמת חזקה מכל מכשול. אחרי שהשתחררתי מבית
החולים חזרנו להיות ביחד. אבא כמובן לא נתן לי את האוטו עוד.
האהבה שלנו הייתה הדבר היחיד שחיזק אותי. כמה אהבנו. כמה
בילינו ביחד. למרות שלא ראינו אחד את השני כל כך הרבה, הפעמים
שכן נפגשנו היו כל כך מתוקות ויפות, מלאות באושר...
וככה עברו חלפו להם עוד כמה חודשים טובים. כבר שלוש שנים היינו
חברים. הייתי בטוחה שהמקום הבא שאני והוא הולכים אליו ביחד זה
החופה. כל כך רציתי לבלות איתו את כל חיי. זאת הייתה תקופה
מושלמת. אבל מניסיוני אני יודעת שדברים מושלמים ניתנים בעירבון
ולזמן מוגבל. וגם האושר הזה היה מוגבל בזמן. שוב הקשר בינינו
התחיל להעיק. למרות האהבה האינסופית שהייתה בינינו. לפעמים כבר
הייתי חושבת שזאת כבר לא אהבה אלא רק הרגל. אבל מהר מאוד הייתי
חוזרת לעשתונותיי ויודעת שזאת כן אהבה. אהבה אמיתית. אבל לא
מושלמת. מה לעשות, שום דבר לא מושלם. אבל אנחנו באמת אהבנו. זה
פשוט לא משהו שאפשר לשלוט עליו, העייפות הזאת. הוא כבר היה
עייף ממני ואני הייתי עייפה ממנו. ולמרות זאת נשארנו בקשר הזה
כי שנינו ידענו שאנחנו באמת אוהבים ושאהבה אמיתית לא מוצאים כל
יום ואם יש אחת כזאת אז צריך לשמור עליה. אני מניחה שעכשיו
שנינו מבינים שטעינו ושבזמנו, פרידה הייתה באמת הדבר הנכון
לעשות... אבל לא הבנו את זה אז ובטח שלא האמנו בזה. חשבתי שעם
כל הקשיים שעברנו אז אין מצב שאנחנו מוותרים על האהבה הזאת.
וידענו את זה מבלי לדבר על זה בכלל. הוא הבין אותי ואני הבנתי
אותו בלי מילים.
כי היה בינינו משהו עמוק. היה רק סדק קטן. אבל  הסדק הזה הלך
והחריף עם הזמן וגדל עוד ועוד. לא היינו מתקשרים כבר. היה לנו
קשה והיינו רבים המון. ועדיין נשארנו יחד. חייבים להחזיק את מה
שיש בינינו בכל מחיר. אסור לוותר על אהבת אמת. כמה טיפשים
ונאיביים היינו, רק עכשיו אני מבינה את זה.
אחרי תקופה לא קלה של מריבות בינינו הרוחות קצת נרגעו. פתאום
עברה עלינו תקופה שקטה. בלי לחץ, בלי מריבות, בלי צעקות. אפשר
להגיד שהיה שם עיוורון כי שנינו לא ראינו מה הולך שם, לפחות
אני לא ראיתי. הייתי שבויה באהבת אמת עיוורת. אהבתי אותו. אני
עדיין אוהבת. ולא רציתי לעזוב. הוא ידע את זה, בגלל זה הוא
נשאר איתי. כבר לא הייתי בטוחה שהוא אוהב אותי אבל הוא דאג
להזכיר לי כל הזמן כמה שהוא אוהב אותי. אמר אז אמר. שאני לא
יאמין לו? אז האמנתי. והמשכתי לאהוב. ולהישחק יחד עם המערכת
יחסים הזאת. כבר התחילה להסתובב בינינו אווירה של אדישות.
ואנחנו ראינו אותה והסתכלנו לה בעיניים. ראיתי איך היא באה
ומנסה לאיים עלינו בכוחה. אבל נשארנו איתנים. לא נתנו לה
להפריד בינינו. היא מצדה נשארה שם, אותה אדישות ארורה שבאה
והשאירה את חותמה מעלינו. נשארה ולא רצתה ללכת. למרות שניסינו
לגרש אותה. מה לא עשינו.
עוד מעט אנחנו חברים כבר ארבע שנים. שניתן לדבר פעוט כזה
להפריד בינינו? מה פתאום! חס וחלילה! הוא כבר השתחרר מהצבא. לי
נשארו עוד כמה חודשים וידענו שאחרי שאני ישתחרר יהיה לנו הרבה
זמן לבלות ביחד. החברות כבר התחילו לרכל. אמרו לי שאין כזה דבר
אהבה כזאת, זאת שאני מדמיינת שיש לי. אבל אני לא הקשבתי להן.
הן אמרו לי שהן יודעות שהוא בוגד בי. אמרתי להן שיבגוד. העיקר
שיישאר איתי. אני חושבת שלא באמת האמנתי שהוא מסוגל לבגוד בי.
והן ידעו את זה והן ניסו כל פעם לגרום לי לרדת מזה, לשחרר קצת
את האחיזה, לתת לו ללכת כי שנינו לא מאושרים בקשר הזה אבל אני
התעקשתי ואמרתי שאנחנו כן מאושרים! שיש לנו אהבה מדהימה ואם
הוא זקוק לאיזה סטוץ חד פעמי כדי להוכיח לעצמו שהוא באמת אוהב
אותי אז שילך על זה. שידע ויהיה בטוח באהבה שלנו כמו שאני
הייתי בטוחה. כמה אובססיבית הייתי על האהבה הזאת. אני חושבת
שהאובססיה הזאת נבעה מהעובדה שבין ההורים שלי לא הייתה אהבה
ואני נשבעתי לעצמי שלי זה לא יקרה. אז הכרחתי את עצמי לחשוב
שלי זה לא קורה. ואז השתחררתי מהצבא. וחשבתי שאני ירצה לחגוג
איתו. אבל משום מה לא רציתי. אפילו לא הלכתי לראות אותו
כשהשתחררתי. אותו לילה יצאתי עם חברות לבלות. הוא היה בטוח
שאיך שאני אשתחרר אני ישר יגיע אליו. אבל לא באתי. רקדתי כל כך
הרבה במועדון ושתיתי כל כך הרבה אלכוהול. הייתי כל כך שיכורה.
אבל הפעם חזרתי במונית הביתה. כן, לפעמים אני כן לומדת
מטעויות...
בכל מקרה עברו יומיים ועדיין לא דיברתי איתו והוא לא הבין מה
קורה איתי. הוא התקשר אליי כמה פעמים ולא ממש רציתי לענות לו,
אז לא עניתי. עד שנמאס ובסוף עניתי. כן, הייתי קצת קרירה. הוא
אמר לי שהוא מתגעגע אליי והוא רוצה לראות אותי והוא לא מבין
למה לא דיברתי איתו כשהגעתי הביתה. אמרתי לו שהייתי עייפה
ויצאתי לבלות עם חברות והשלמתי קצת שעות שינה. חוץ מזה
התגעגעתי למשפחה ורציתי לבלות איתם קצת. אמרתי לו שאני אקפוץ
אליו מחר בערב.
למחרת בבוקר כבר לא יכולתי להתאפק ונסעתי אליו בעשר בבוקר.
אולי 11, לא זוכרת. ידעתי שאין סיכוי בעולם שהוא ער בשעה כזאת
ורציתי להעיר אותו עם איזו ארוחת בוקר מתוקה במיטה. מזל שהיה
לי מפתח לבית שלו. נכנסתי אליו בשקט בשקט, ממש כמו שודדת. ישר
הלכתי למטבח והכנתי לו ארוחת בוקר חלומית כמו שרק אני יודעת
להכין. חביתיות מתוקות עם סירופ מייפל מעליהן וסוכריות שוקולד,
כמובן בגבול הטעם הטוב. תותים עם קצפת בצד וכוס ענקית של מיץ
תפוזים סחוט טרי. כמה השקעתי בארוחה הזאת, ידעתי שהוא יהיה
מאושר. גם אני וגם ארוחת בוקר כזאת באותו בוקר- אין יותר טוב
מזה! עליתי אליו לחדר בזהירות בזהירות, שלא ייפול לי המגש.
נכנסתי בשקט לחדר והתחלתי לשיר לו את השיר של פינוקיו, "בוקר
טוב עולם! מה שלום כולם?" לא הספקתי להגיע לפזמון והוא קם.
טוב, ידוע שהקול שלי לא ממש ערב לאוזניים... הוא הדליק את האור
והמגש נפל לי מהידיים. הכל נשפך על הרצפה והכוס התנפצה לרסיסים
קטנטנים. לא הייתי מסוגלת לזוז מהמקום. המראה שראיתי זעזע
אותי...
כנראה שחברות שלי צדקו... הוא באמת בגד בי... אבל לא עם מישהי
אחרת. אלא עם מישהו אחר... כן, מישהו. לא, אני לא מתבלבלת. כן,
גם אני חשבתי שאני הוזה, אבל לא. לא הזיתי. נו, אני יודעת שזאת
המאה העשרים וגם יש לי ראש ממש פתוח!  אבל לא כשזה נוגע לחבר
שלי מזה ארבע שנים! ארבע שנים דאם איט (dam it)!! איך זה יכול
להיות? מה אני עד כדי כך גרועה שהוא נאלץ לעבור לצד השני???
הייתי בהלם. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לדבר. גם הוא לא ממש
הצליח לדבר. התמונה שראיתי לא ממש משאירה מקום לדמיון. לא כל
יום אני רואה את "הכי גאים שיש" בלייב!! עד שהצלחתי להזיז מעט
את הרגל שכבר קפאה במקומה, הדבר הראשון שעשיתי היה לרוץ החוצה,
מחוץ לחדר הזה..
הוא רץ אחריי מיד, כיסה את עצמו בשמיכה. כן, מראה לא ממש מעורר
תאווה. אולי במקום אחר בזמן אחר דווקא כן, אבל בהחלט לא באותו
הרגע. הוא ניסה לדבר, לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. הוא אמר לי
שאני לא מבינה, שזה סתם, שזה לא מה שאני חושבת. הסתכלתי עליו
במבט תמוה. שני גברים עירומים במיטה שעד לא מזמן אני והוא
שכבנו עליה, זה קצת, איך אמרתי, לא משאיר מקום לדמיון! אז איך
אתה מעז להגיד לי שזה לא מה שאני חושבת שזה?? תסלח לי, חמוד
שלי, אבל לא חשבתי שאתם משחקים דוקים... חשבתי שאתם פאקין
מזדיינים!! הוא הביא לי כוס מים וניסה להרגיע אותי.
הוא ביקש ממני לשבת על הספה, רצה להסביר לי את מה שראיתי שם.
"תשמעי, זה לא מה שאת חושבת"... עוד פעם המשפט הזה?! "תראי,
אני אוהב אותך! יש בנינו אהבה אמיתית שלא כל אחד זוכה לחוות!
ואני ואת זכינו... אני אוהב אותך כל כך ואני יודע שגם את אוהבת
אותי ואני יודע שמה שיש בינינו זה עמוק ואמיתי! אבל בזמן
האחרון אני הרגשתי לבד, הייתי בודד, ואת גם לא ממש תרמת לזה!"
איך הוא מעז להאשים אותי?! "שנינו הרגשנו שהקשר הזה נשחק כבר!
אני יודע שזאת לא סיבה לוותר על מה שיש בינינו בגלל זה אני לא
מוותר! בגלל זה אנחנו לא מוותרים! מה שראית עכשיו זה רק סטוץ
חד פעמי! טוב, האמת היא שזה לא ממש חד פעמי... זה נמשך כמה
חודשים..." כמה חודשים?! "אבל זה חסר משמעות!! אין בינינו שום
דבר רגשי! זה לא כמו מה שיש ביני ובינך! בינינו יש אהבה! וזה,
זה סתם, זה קשר מיני!"
קשר מיני... אני יכולה להבין את זה.. טוב כל אחד צריך חוויה
מינית... אבל למה עם גבר?? מה אני לא מספיק טובה שנאלצת להחליף
צד?! "את מושלמת! את הכל בשבילי! את החיים שלי!"
כמה הוא ניסה להסביר... כמה הוא ניסה לתרץ... לא יכולתי לדבר,
פשוט רציתי לצאת משם.
לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשיצאתי מהבית שלו וטרקתי את הדלת
אחריי. מה שבטוח זה שהלב שלי לא היה רגוע. איזו מן סערת רגשות
השתוללה בו וחוסר השלווה בלט כל כך.
אולי זה בגלל מה שהוא אמר לי? אני לא בטוחה.. כבר שמעתי את זה
בעבר אבל לשמוע את זה ממנו זה כנראה אחרת...
ואז זה הכה בי! כאילו חטפתי איזה פטיש לראש!
באותו רגע הבנתי כמה שהייתי אובססיבית לאהבה, וכמה שמה שהיה
בינינו, אולי התחיל כאהבה, אבל כבר הרבה זמן זה לא אהבה. זה
סתם קשר שנמרח על גבי שנתיים שלמות... בשנתיים הראשונות באמת
אהבתי... אהבנו... אחר כך זה כבר חלף.. כל דבר חולף... והנה גם
האהבה המושלמת חלפה...
בשנייה התפכחתי.
הוא יצא אחריי והסתכל לי בעיניים
אני חושבת שלפי המבט החולמני שהיה לי בעיניים הוא גם הבין מה
שאני הבנתי... שנינו הבנו. שזה הסוף.