אני פוקח ת'עיניים ואני רואה פיל אפור עם אתיופי חיוור. אף פעם
לא ראיתי אתיופי חיוור, לא כזה חיוור בכל פנים ואופן. האתיופי
היה חמוש בחולצה ובמכנסיים לבנות. רכים. מכובסים. חדשים. לא
חליפה. סתם שרוואל על חלקו התחתון וחולצה לבנה, כמו אלו
שלובשים בשבועות.
ביני, בינו ובין פילו נעמדת אשה מבוגרת ויפה, בערך אותו יופי
של מיקי חיימוביץ', היא בטח הייתה מלכת הכיתה בצעירותה. היא
נעמדת בתווך ושואלת אם אני רוצה סוכריות "מאסט" בטעם צ'ארי-
תפוח, אך שאון הרכבת הישנה קוטע את תשובתי, היא לא הספיקה
לשמוע אם אני אכן רוצה או לא מהסוכריות. אני מדמיין? לא! לא
יכול להיות, כל הגלגלים מסתובבים, טשש טשש טשש, משמיעה הרכבת,
אך איך הגלגלים מסתובבים אם הרכבת כלל לא על האדמה? עשרים
סנטימטרים מעל הקרקע. כמו רחפת, רחפת-רכבת.
לפתע, משום מקום, מפעיל האתיופי את הפטיפון, ושיר של קורין
אלאל "ארץ קטנה עם שפם" נשמע ברקע. כולם בריקוד רגאיי סוחף,
מכל הצבעים והמינים מצטרפים לשיר הזה.
האתיופי יורד מהפיל ומפנה אותי אל בקתת קש דמוית חרוט ומזמין
אותי ל-bloody English tea, במבטא סקנדינבי כבד. אני כולי
מחויך, מסתכל על נערה כבת שמונה-עשרה, שאשכולותיה חשופים
וישבנה רך והיא מחייכת. אך משום מה אני מסתכל על הסנטר המדהים
שלה, נדבקתי בו, הסתכלתי רק עליו.
האתיופי החיוור מציע לי תה, מוזג אותו בכוסות של בדואים, הכול
במין שפה מוקסמת. חוץ מלומר את שלוש המילים הללו bloody
English tea, הוא כמעט ולא מדבר.
התה כמעט נגמר, הדלקנו שישה (נרגילה). אננס. הכל כה מוזר
מסביב. סובבים את הבקתה שבילים של אבנים משולבות. בין האבנים
והשבילים, רצועות חול לבן-לבן. כל מאתיים מטר עוד בקתה ועוד תה
אנגלי ארור בספלים ענקיים, עוד רצועות חול, פעם אדומות, פעם
כחולות, פעם סגולות.
השמיים בצבע לבן מחוויר, כמעט מעוור. אפשר להסתכל קדימה, אי
אפשר להסתכל למעלה.
אין מכוניות, אין ריקשות, אין מטוסים. הכל על גבי פילים,
מריצות (כאלו שמביאות חצץ) או ברגל.
חוץ משביל כניסה ויציאה בדרום ובצפון הכפר, השאר אטום. אוטמים
אותו שדות תירס ארוכים. מטעי בננות, אשכוליות וים.
השמש זורחת והיא קטנה וכתומה כל העת, שוברת את הלובן המחוויר
של הרקיע. באמצע הכפר ישנו אף אגם, טבעי. שמימיו כחולים
טורקיז. טבעת כחולה ובתוכה עיגול כחול. אגם עם מים צלולים שככל
שתשתה הם לא יסתיימו לעולם.
נכנסתי שוב לבקתת הקש החרוטית. קיבלתי פשטידת תירס ומשקה בננה
(חלב אם של פיל ובננות מרוסקות). טעים. מרענן. מתיישבים על
מחצלות ענקיות שיש להן גם משענות נוחות לגב. מאזינים למוזיקה.
עוד נרגילה, קצת תה, קצת מיץ אשכוליות.
אחרי כן, כולם בתחתונים, נכנסים לים כחול כחול. אין משקעים, לא
לחות ולא גשם, לא חם מדי ולא קר מדי. אין אבק באוויר והוא לא
יבש ומצמיא מדי. אידיאלי.
השירים של קורין אלאל מתחלפים בשירים של אלון אולארצ'יק, אחר
כך ליאונרד כהן ו-black sabath. הרבה אנשים יחדיו. חשופי חזה.
בנים ובנות כאחד.
כעת הרקיע מתכסה עננים. גשם מנצנץ נופל על גופותינו. כל-כך
טוב. כל-כך קל. אין מועקה, אין מטלות. אין טוב ולכן אין גם רע.
אין מיסים ואין הסברים. קל. אין שכר-דירה, אין טסט לאוטו. קל.
חיים פשוטים. חיים קלים. חיים מבורכים. של רשת חשמל
פרימיטיבית. של מים שלא נגמרים ולא מזוהמים. אלה החיים שאני
רוצה כרגע.