נולדת
אל תוך מבוך
צעדת אל תוכו ישר מהצרחה הראשונה שלך
יצאת מתוכו בזחילה.
תנסה להיזכר
בהרגשה של הרגע לפני שיצאת מהמבוך הזה...
שניה אחת לפני ששוב חייכת את החיוך שלך שהפך להיות כל כך עייף
עם הזמן...
החיוך הכל כך לא מקסים
שיודע את התשובות כבר דקה לפני שאתה בעצמך מגלה אותן...
חיוך שפעם זעזע אותך
חיוך שתמיד הבטחת שלעולם לא יהיה לך
ובשניה הזאת
בשניה הזאת הכל כך קצרה - הבנת
שבאת
והלכת
ואתה אותו האיש - כמו כולם
וגילית פתאום, שחיית לפי תסריט שההתחלה והאמצע והסוף שלו כבר
ידועים מראש
וידעת שאתה שונא את זה
וכבר אזרת כוח ואומץ לשנות -

אבל בדיוק אז הכל הפך שחור
והעיניים שלך פתוחות לרווחה אבל אתה עיוור
הפה שלך תפור
האוזניים אטומות
הידיים שלך מנוונות
והריח... הריח כל כך רקוב
עומד
בדיוק באותה נקודה שבה היית לפני שניה
אבל אתה שקוף
ואיש לא שומע אותה
את הצרחה שלך
האחרונה
של ההבנה