הזיכרון שלי מתחיל אי שם בגיל ארבע, מחזיק בידי הפעוט השמנמנות
שלי פלאפון צעצוע ורדרד, מרסק אותו על הרצפה באכזריות, וקורא
"שבר!" בצהלה. משם ממשיך הזיכרון בקפיצות מקוטעות לגיל שמונה,
יושב על נדנדת עץ ומנסה לפרק אותה בחוסר הצלחה משווע ("לא
שבור, לא שבור!"), לגיל תשע, יושב בשמחה ומחלק בובת חימר
לחתיכות שוות ("שבור! שבור!"), גיל עשר, קורע נייר ("שבור"),
אחת עשרה, מנפץ כד זכוכית ללא כוונה ("סליחה, שבור") ו-12,
מנפץ שעון על מנת לגלות ממה הוא מורכב ("שבור מיוחד").
קצת לפני גיל שלוש עשרה, יומיים לפני בר-המצווה, ביקש ממני אבי
להתלוות אליו להליכת הערב שנהג לעשות מדי יום. נעניתי בשמחה,
והצטרפתי אליו, לבוש בחולצת טריקו כחולה ומכנסי ג'ינס. פסענו
בצעדים איטיים לאורך שבילי טיילת ארמון הנציב, כשלפתע ביקש
ממני אבי להתיישב על ספסל בצד הדרך. הוא הסתכל עמוק לתוך עיני,
ואז הודיע לי נחרצות ש"עוד יומיים בר מצווה, ועלייך להתבגר".
החלטתי לקחת את דבריו כמוטו לחיים, החל מרגע העלייה לתורה.
חגיגת בר המצווה עברה בשלום, והצלחתי שלא לשבור או לקלקל דבר;
המשכתי באותה דרך לאורך שנים, ועברתי את התיכון, הצבא
והאוניברסיטה בקלות. הדבר היחידי שחסר לי היה אהבה.

במשך שנים חיפשתי את הבחורה המושלמת שתתאים לאדם המושלם
שנעשיתי. כולן היו רזות מדי או שמנות מדי, מסודרות מדי או
מבולגנות מדי, נחמדות מדי או מגעילות מדי, שחורות מדי או לבנות
מדי - אף אחת לא התאימה לתואר "בת הזוג המושלמת".
ואז היא הגיעה. האשה הכי מושלמת שיש. פנים מושלמות, עיניים
מושלמות, אישיות מושלמת. כל כך מושלמת שאפילו את השם שלה לא
זכרתי. מי צריך שם כשאת האדם הכי מושלם שיש?
יצאנו במשך חודשיים, והיא עדיין לא גילתה שום ניצוץ של אי
מושלמות, למרות שגילתה הרבה ניצוצות של אהבה. כל דקה איתה
הייתה תענוג, ובמהרה התחלתי לשכוח מהחיים הרגילים שהיו לי
לפניה. היא השלימה את העולם באופן המושלם ביותר שאפשר.
לאחר שנישאנו עברנו לגור, אני והיא, בבית חדש ולא מושלם,
לצערי. נולד לנו בן ראשון, צווחן ובלתי מושלם בעליל. היא החלה
לגלות פגמים קלים באישיותה, אך ניסיתי להעלים את עיני מהם, כי
לאשה המושלמת ביותר לא יכולים להיות פגמים. לברית המילה של בני
הלכתי עם טריקו כחולה ומכנסי ג'ינס על מנת להראות לו כיצד
להיעשות מושלם כמו אביו, והסתובבתי כך בבית כל יום במשך כל שנת
חייו הראשונה. בגיל שתיים עשרה קניתי גם לו סט זהה, על מנת
שיהיה מושלם גם הוא.
בני, בניגוד לצפיות, התפתח בדיוק ההפך מהדרך בה הוא היה אמור
להתפתח. רק בגיל ארבע וחצי הוא למד לדבר, ללכת הוא התחיל רק
בגיל חמש וכשכל הילדים כבר ידעו את כל האותיות של האלף-בית, כל
מה שהוא ידע היה לכתוב א' קטנה, עקומה ובלתי מובנת. לא הייתי
מרוצה, ויומיים לפני בר המצווה הכרחתי אותו ללבוש חולצת טריקו
כחולה ג'ינס ולקחתי אותו לטיול בטיילת ארמון הנציב. לאחר
שפסענו על שבילי הטיילת בצעדים איטיים הוריתי לו לעצור והושבתי
אותו על ספסל מוכר. הבטתי עמוק בעיניו והודעתי לו נחרצות ש"עוד
יומיים בר מצווה, ועלייך להתבגר".
יומיים לאחר מכן הגיעה חגיגת בר המצווה. הגענו ראשונים לבית
הכנסת, ולפני שנכנסנו לאולם הבטתי בעיניו במבט רב-משמעות. משבע
ורבע ישבתי לחוץ בכיסאות העץ שמול הדוכן, וכשהגיע זמן פתיחת
ארון הקודש הוריתי לו לעלות. הוא הגיע לארון, תפס את הספר והחל
לצעוד במהירות לעבר הדוכן, באופן בלתי מושלם לחלוטין. צפיתי בו
מזועזע, כשלפתע הוא החליק על הרצפה בקלישאתיות, מפרק את ספר
התורה המהודר שאחז בידיו לשתי חתיכות נפרדות. בדיוק כמו שמשה
עשה ללוחות הברית ברגע של אי מושלמות מוחלטת, חשבתי לעצמי אז
במרירות.
בצהרים, בסוף החגיגה המביכה, הודעתי לבני שאני מסרב לדבר איתו
מאותו רגע והלאה, וקבעתי תור לפסיכולוג למענו ולמען אשתי, שכבר
מזמן אבדה את מושלמותה. הפסיכולוג, בחור ממושקף, סביר ולא
מושלם, שאל לשלומנו. "שלומנו היה טוב, ועכשיו הוא לא," עניתי
בקול גורלי, "אחרי שילדה את בני הפסיקה אשתי להיות מושלמת, וזה
כנראה בהשפעתו," הצבעתי על הילד, "תטפל בזה".
הפסיכולוג הביט על אשתי ועל בני במבט מלא רחמים, והחל להסביר
שאני טועה, ושכל אחד עושה טעויות, ושכך וכך. התעצבנתי על
התשובה הטפשית והלא-מושלמת שלו, ותקפתי איתו עם הכיסא עליו
ישבתי. הוא נמלט מן המכה בזריזות ולחץ על כפתור אדום שהיה
מקובע לקיר. "אתה שובר את לב משפחתך", הוא הודיע בצער. רציתי
לענות לו שלא שברתי כלום מגיל צעיר ושהוא טועה, אבל לא הספקתי.
שני בריונים במדים לבנים סחבו אותי משם.

היום אני גר בבניין גדול, לבן, ולא מושלם בכלל. לפחות אני לא
שובר כלום.