אני מחכה שאבי יחזור מהמלחמה בבית החולים המחוזי בארגנטינה,
אותה שעה שאהובי תלוי על עמוד חשמל ערמומי בתוך מרכזו הסואן של
בית השימוש הציבורי.
"אנחנו מתיישבים על כפית האוכל של אלוהים, וכל זמן שהזמן הוא
זמן - גורלנו הוא גרגר מוצק בתוך המנוע העצום של אלוהים, המונע
ממנו לפעול".
אנשים עוצרים ברחוב, רק כדי להתבונן כיצד התבונה שלך מלפפת
עצמה סביבך, מכניעה אותך, מפשיטה את כוחך ואת ברכייך פוצעת
באספלט הקדחני שנמחץ מקירות המלט שבנית במו ידיך רק הבוקר.
הוא ישב שעות במשך הלילה על השרפרף המזופת הזה, ונהג בציפייה
לחכות לבואך הצפוף שם בעמק הסיליקון של נערות מים פרועות ושבבי
עץ חודרניים (החלון שלו עמד בסמוך למרכזו הבלעדי של העולם,
כאשר את הבניין מולו בראו רק כדי שתוכלי לשטוף עצמך במים קרים
כל לילה בשעות המאוחרות של קץ הנישואים).
המלחמות שלנו הן אחרות, אין בהן אקדחים ותותחנים עצלנים
החוסכים בקדושת טרור חיות המחמד שלנו, לכל היותר קיים צרור
ניצנים המתייצבים בחשכה ועד אור השחר בוקעים את חומת הכבוד
שלך, מצליחים לחדור אל שטח ההפקר בין רגלייך, לסלול מסילות
ברזל ראוותניות לכל בואי ירושלים.
נשמעה צפירה ארוכה, נראה כאילו הכל הופך עצמו למקולקל, שעון
האהבה מחפש שפן שיוביל אותו לארץ הדלתות עם נערה פראית וטונות
של בושם זול.
"גם אני קצת כמו שעון, במקום המחוגים - שערות ערוותך מתנצלות
על הדקות, והוא דומם, נאחז באוויר, מתלקח כשההתנצלות מגיעה
לשיאה".
חופן מהבוטנים שהונחו בקלות דעת על ידי המלצרית בעלת החזה
הגדול, ואני מסובב את ראשי לבדוק בפעם האחרונה אם את עוד אוחזת
בתותח המפלצתי שהבאת אתך מהמוסד.
"אל תסגור את הדלת מהר, היא חורקת ומשמיעה אנחה כה כבדה",
אך אני טרקתי אותה, והיא פחדה כמו שפן מטופש.
החולשות שלי הן הדלתות הגדולות ביותר לאהבה,
ואני אינני מצליחה להבין איפה נאבד לי המפתח. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.