ברחה לו... (זכרונות 2.000)

motto:
בגיל שנה למדת לדבר, מתי תלמדי לשתוק?

   חרש את מערב העיר במכונית, חיפש כל הלילה. לא מצא אותה.
עבר בביתנו, פרץ לחצר, מתנשם, עייף ומיוזע, שבור מכישלון
מאמציו.  
- הייתה פה, ראית אותה? שאל את בני, עם דמעות בעיניים.
- לא, השיב הנדהם.

אחר יום עמל דביק, נוף הטיילת הרגיע אותם. בכול מזג אוויר,
גולשים, עולים ויורדים במים העמוקים,  כשחפים שחורים, מוזרים,
ממתינים לגל הגורל, שיטרוף, יגרוף ויגרור אותם בלי רחמים, למים
רדודים ובטוחים.
מפרשיות מנסות להסתיר שמש ענקית, אדומה, מאוהבת בבבואה תאומה
בחלונות בתי הקפה, נפרדת ונעלמת בצער בין גלים ועננים רחוקים.
משבים קרירים, מקבצים נדבת תערובת ריחות מנטפי-ריר, שסוד מקור
מתכונן לא ניתן לפיצוח. מאכלים אסורים מעל גיל ארבעים. מזללות
זולות, כמסעדות קדושות שילוש-מזלגות-הזהב, ממלאות, כמו באגדה,
בצנעת-השנאה, בתי-קברות, בקורבנות שלא עמדו בפיתוי. ניחוחות
צלילי תזמורות, ואורות פאר-מלונות, בהם מגישים על כרטיסי
הביקור שש מנות, חלום אלף לילה. ועוד אחד. וזה הלילה, האחד.

לא תמצא סכין מתאים ליד מנת הדג, אל תדאג, דור ביקורי-יוצאי-
מערות, עשירים-חדשים-ישנים, וכתבת עיתון-מסריחון, לא יבחינו.
היה נכון, האיש הנכון במקום הנכון: 2000 הייתה שנה טובה, בציר
מעולה, לשחד ולהישחד, בלי הד. תנו לקיסר אשר לקיסר, ולאלוהים
אשר לאלוהים, ולשר אשר לשר.
רק הטיילת בחינם. עדיין, פתוחה ונאמנה לכולם. גם לעשירים  רק
ברוחם.
כל עונה נושמים אווירה מיוחדת. בקיץ, שעת תרם שקיעה, מתפלאים
מגודל מדוזות. מתו, רועדות ושקטות, בחול, כול שנה, באותו מקום,
ואולי, באותה שעה, בלי מטרה, או סיבה. אולי זו ירושתן היחידה.

חששה להיכנס למים. עקבה אחריו, מתרוצצת בחוף, רגליה במים
הרדודים, הפושרים. מנסה, מול סנוור שקיעה, לזהות את הראש
האהוב, צף על המים בין עשרות ראשים מתחלפים, ערופים, משתוללים
בגלים. עולם פולחן אלילי, בו הגוף מתמוסס אט-אט, בעיסת מרק
מלוח, של זיעה חובקת-עולם. משקפי שמש,כובעי-ים, ידיים,
וצעצועים צבעוניים, מתנדנדים, צפים צוללים, ומדאיגים את
הממתינים על החוף.
גם היא צופה, כאשת דייג או מלח, אטומה לתשוקת המצולות, עד שהיה
יוצא, הראש מתחבר סוף-סוף לצוואר, לכתפיים, אט-אט לחזה. עולם
מלא גנבי-צווארון, רמאים, ונוכלים. אין לדעת.
אבל הים היה מחזיר לה הכול. לא מתעסק בקטנות עם קטנות. אם
לוקח, אז בגדול, בלי רחמים: אוניות, ערי-חוף, יבשות אבודות.

היו מסיימים, בטיול ארוך קוצרי-רוח לילית, מנחמת.
מאפלת מערב, סירות דייגים ומשמר קורצים, רומזים לאוהבים,
איתות-עידוד סודי. משכיחים צורתן של צרות.
משנעשה קריר לרחצה, הצטרפו לשאר ידידי הטיילת, זוגות דתיים,
קשישי-שיבה, בוגרי-גיל עמידה, חסידי-הליכה-מתמדת נגד כיוון
השעון, ותיקי קרבות הישרדות במלחמה אבודה מראש, מבטן, מכרס,
ברוצח-סדרתי האכזר מכול, כולסטרול.
גאוותו, לא ידע גבולות, משראה מבטי הערכה וקנאה, מלווים בדמיון
פורה מתפרע, את תנועותיה הנמריות, הגמישות, המגרות.
"היא כמו זאת מהטלוויזיה", נשמעו לחישות התפעלות.
התאפק מללכת ולהסביר כמה שהיא מיוחדת, שונה, ושלו בלבד.
לא תחמוד, לא לחמוד.
והיא, מדי פעם, מפעימה ליבו בדאגה חולנית, מיותרת, הייתה
מתרחקת צעדים מספר. יותר, ויותר, ויותר מדי... כמו לוליטה,
בהרפתקה רגעית. מן הכרזת-עצמאות שובבה, דחף מיני-מינימליסטי,
כליסטים מתעללים בקורבן כפות, חסר ישע; למרות בקשותיו,
תחינותיו, הסבריו: יצר בלתי נשלט.

ואתמול בערב, זה קרה. לרגע השתהה, לדבר עם מכר. שיחה עסקית
חשובה. הזדמנות-פז לגרד כמה אגורות, לשמן קשרים, לחדש צירים
חלודים. ופתאום, בלי כל רמז מוקדם, סימן אזהרה, או איתות,
בהתפרצות ילדותית, נעלמה. אולי נעלבה מחוסר תשומת-לב, שעברה את
סף סבלנותה.
לא היה היחיד שרץ הלוך ושוב. ניסה להבחין בדמותה. לא רצה
להתבזות, ולא צעק את שמה. הפסיק. קצר-נשימה, בערה מאיימת בחזה,
דופק ברקות, ליחה דביקה בגרון, שחנקה על שפתיו את השריקה
המוכרת. היא לא תשמע.
חזר למכונית, נסע לאיטו, במעגלים הולכים ומתרחקים, מעקב רכבים
אחרים. מטרה מזדחלת ומושפלת, במטר גידופים.
ופתאום, ניצוץ תקווה, אולי ממתינה לו בבית? לא, רק עצבות
הבדידות, ריק הדיכאון. ניסיון אחרון: בא אלינו בלילה. כלום.
התייאש, חזר עייף למעונו השומם, הקר, האילם. נרדם בבגדיו, בלי
ארוחת ערב. רצה להקיא.

עם שחר, בחילת בוקר וסחרחורת הריון. יצא שוב.
בטיילת, קרוב למקום בו אבדה, ישבה על שפת המדרכה, עיניה יפות
וחכמות, צמודות בלי מצמוץ לאופק הכחול, כתצפיתן נאמן של צי
הוד-מלכותה, ששרד ממלחמת העולם השנייה, ולא נטש עמדתו.
כאילו אינה מבחינה בזמזום הרכב המוכר בכביש השומם, אף לא הפנתה
ראשה, בהצהרת ניצחון אילמת:
"יצור אומלל, ידעתי שתבוא".
בבלימה מופגנת, עצר לידה. הביט בצדודית האהובה, המושלמת,
הנכספת. המתין דקה. פתח בתנופה את דלת המכונית.
קפצה פנימה בלי מילת-התנצלות, הסבר, בדיה. אף מורם מעלה, מריח
ניחוח יום הרפתקאות חדש, מבט מחייך לים האכזר. אולי יופיע,
סוף-סוף, שובל קצף-לבן, פריסקופ צוללת גרמנית? דבר לא קרה,
העסקים כרגיל.

עם דמעות בעיניים, הושיט לה שקית ניילון:
"את ודאי רעבה," לחש, הבאתי לך מעדן.
נשענת על כתפו, הושיטה צוואר דק ועדין, וליקקה את אוזנו, בלשון
אדומה, קטנה,חמה, חושנית ולחה.
"טוב... עכשיו נוסעים הביתה!" הכריז בקול בוטח ומפויס; ותפסיקי
להתחנף,את מפריעה לי לנהוג. שבי  בשקט, כלבה כפוית-טובה,
ותואכלי את ה"בונזו" שלך.