תומר אזולאי: ביד החוסה הינחה הדוד את הבן למרגלות הארון.
פרחים שזורים הדיפו ריח קלוש של מדשאה והחום גרם לצבע עליהם
לדהות. כולם ראו אותו כשנישק לדגל, כולם ראו איך הוא רועד. אמא
שלו נשענה על אחותה ובכתה בלי הפסק, לרגע אחד לא הפנתה את מבטה
אל הארון. איך אפשר לצפות מילד בן שבע עשרה שיאמר עכשיו קדיש?
"אבא הלך למילואים ויביא לך מתנה" זה המשפט שהוא זוכר עוד מאז
שהיה קטן. הוא כבר לא קיבל מתנות, אבל זה כבר נראה כל כך ברור
שבכל פעם שאבא הולך, הוא תמיד חוזר.

את המשפטים הוא אמר בלי להיות שם, ואז נשמעו שלושה מטחי כבוד
והארון הורד אל הקבר. איכשהו הוא הגיע למכונית, ואמו חיבקה
אותו חזק, מנחמת אותו ואת עצמה, ובסוף נרדמה עליו מתשישות. היה
חם, והתחושה הזו של כאב ראש חונק אחזה בו. הוא היה צמא, אבל לא
רצה לשתות. הוא לא רצה שום דבר. תומר אזולאי יתום.

או שכך הוא רצה שזה יהיה. אבא גיבור. לוחם מהולל בשירות מדינת
ישראל. כדור בראש מידי צלף פלסטיני. כדור בראש מאקדח... פחדן,
מוג לב, שפן בן זונה! להשאיר אותנו לבד לבד. לנו אין אקדח,
אנחנו לא יכולים לפוצץ את חלל הפה שלנו רק בגלל שהחיים קשים
לנו מדי! אני בטוח שאתה מסתכל עלינו מלמעלה ומשגיח עלינו, אבל
היינו צריכים אותך פה ולא שם! מה אני אעשה עם אמא, הא? מה עם
דנה, שעוד לא הספיקה להיכנס לתיכון? למה עזבת אותנו? באמת מגיע
לך למות, אתה יודע?

די. זה לא ברצינות. היה עדיף שתלך. תנטוש אותנו. תחיה על אי
בודד, עם הפילגש שלך, אם היתה לך בכלל פילגש. ואז אולי יום אחד
היית חוזר ואומר לי " בן, חזרתי!" ואני הייתי מכניס לך כזה
אגרוף שהיה שובר לך את כל השיניים. כן, ממש כמו שהכדור הגואל
שבר לך.

תמונה ראשונה

בית משפחת אזולאי. האב, האם ובתם דנה יושבים בסלון וצופים
בטלוויזיה. האב בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, מובטל, לא מגולח
ובפיג'מה. האם כבת ארבעים, מעט מתוחה, הבת בת שתים עשרה,
צנומה, יושבת וצוחקת למראה סיטקום. נשמע צלצול בדלת.

האם: מי שם?

שוטר: הוצאה לפועל, נא לפתוח!

האם אינה עונה, עומדת קפואה לשניה, ומיד הולכת לשים עליה משהו.
היא ניגשת לדלת ופותחת אותה בחיוך מעושה.

האם: בבקשה.

שוטר: מר אזולאי, יש לי כאן הוראה מטעם ההוצאה לפועל לעקל
מיטלטלין בגין חוב שלא שולם על סכום של שלושים אלף שקלים. האם
יש באפשרותך לשלם סכום זה?

האב: (לשוטר, אך עם כוונה גם לאם, על מנת להרגיעה) תראה, אני
בטוח שעורך הדין שלי יטפל בכך... הכל נמצא כעת בהליכים ו...

שוטר: כבר עבר הזמן של ההליכים. כרגע הברירה היא או לשלם את
החוב או שעלי להורות לסבלים לעקל. אם כוונתך לערעור, זה אינו
נוגע לענייננו. אז האם יש ביכולתך לשלם?

האם בינתיים עומדת ושולחת מבטים כועסים וכואבים לאב.

האב: לא...

שוטר: (מורה לסבלים) אנחנו נערוך סריקה אחר חפצים בעלי ערך
בדירה על מנת לעקלם, אך אל דאגה, איננו מעקלים חפצים נחוצים
לקיום נאות כמו מיטות או מקרר. (מתיישב במרכז הסלון).

הסבלים עורכים סקירה, ובין לבין שואלים את השוטר לגבי אי איזה
חפץ. אז מתחילים להעמיס את הטלוויזיה, מערכת הסטריאו ואת
הספות, חוץ מזו שעליה השוטר.
האב והאם מסתודדים, כאשר יכולים לראות תגובה היסטרית של האם,
אבל בשקט. האב מנסה בתשישות להדוף את התקפותיה השקטות אך
החדות, ולבסוף מפנה את הגב ונעשה אפטי. האם מוחה דמעותיה
וניגשת בחיוך לשוטר.

האם: אתה רוצה לשתות משהו? תה?

שוטר: כן, אני אשמח לתה.

האם ניגשת לקנקן התה שעל השולחן ומוזגת לספל תה. היא מרימה את
הצלוחית שעליה ספל התה ומגישה לשוטר, כאשר ידה רועדת כל הדרך.

האם: בבקשה...

השוטר לוקח את הספל, לא מספיק ללגום ומגיע סבל כדי להעמיס את
הספה שעליה השוטר, החפץ האחרון לעיקול, השוטר קם, מחזיר את
הספל בלי מילה ובלי להפנות מבט כלפי האם, ויוצא אחרי הסבל שעם
הספה. הסלון נראה ערום. הדלת נסגרת, האם שומטת את הספל.

תמונה שנייה

שעת צהריים. חדר שינה בבית אזולאי. האב המובטל שוכב במיטה ללא
תנועה, שפוף, ללא כוח חיים. נכנס הבן (תומר). הבן בודק מאחור
את הנשימות של האב.

הבן: אבא, אתה רוצה להכין קפה?

האב: לא עכשיו.

הבן: שמעת על בית"ר, איזה ניצחון, נכון?

האב: נכון.

הבן: אבא, רציתי לדבר איתך על משהו (נכנס למיטה, מסתכל על
התקרה).

האב: על מה?

הבן: מה?

האב: על מה רצית לדבר?

הבן: אה... בית"ר נראים טוב השנה, אני חושב שזה רק בגלל
שהחליפו את המאמן. יש למה לצפות, לא?

האב: כן. הוא יודע כדורגל.

הבן: אבא...

האב: מה?

הבן: לא חשוב.

האב: אני רוצה לישון.

הבן: טוב. לילה טוב.

יוצא הבן. נכנס שוב ומציץ לבדוק שוב את נשימות האב.