כשחזרתי מהספרייה אבא קרא לי ואמר שגיא חיפש אותי והוא מחכה
לטלפון ממני. ישר טסתי לחדר ומשכתי אליי את הטלפון בזמן
שנשכבתי על המיטה. גיא ענה מיד, "מישהו התגעגע אליי?" שאלתי
במקום לומר "הלו", גיא השיב ואמר "מאוד אבל החרשנית הייתה
בספרייה..." ניסיתי להבליג אבל לא הצלחתי. "החרשנית נפטרה
מהעבודה באזרחות והעצלן יעשה אותה מחר כשהיא תשכב לנוח", עניתי
וחייכתי לעצמי... השיחה המשיכה ואז הוא שאל אותי מה התוכניות
שלי להיום ואמרתי שנפטרתי מהכל ואני פנויה לגמרי. "בא לך ללכת
לים רק שנינו בערב?" "כן", עניתי לו. זה דווקא היה נשמע לי
אחלה רעיון וככה הסתיימה השיחה.
ישר אחר כך הלכתי למקלחת למלא את האמבטיה ובינתיים הלכתי להביא
המון סבונים ומלחים שהיו לי בארון שנים ואף פעם לא השתמשתי
בהם. נכנסתי לאמבטיה ודאגתי לנעול את הדלת אחרי. האמבטיה הייתה
מלאה באדים סמיכים וריחניים והתמכרתי לתענוג. צלצול הטלפון קטע
לי את השקט השמימי שהיה מלווה בצלילי המים שהשפרצתי לכל כיוון
והתחלף ברעש מונוטוני מעצבן ומטריד. תיארתי לעצמי שזה גיא. אמא
דפקה על הדלת ופתחתי לה אותה כדי שתכניס לי את השפורפרת והאדים
התפזרו מעט. "היי גיא", עניתי ישר, "היי ממי תקשיבי..." הוא
התחיל להגיד ואני כבר ידעתי מה הוא רוצה. "רחוב הסיגליות 18
ותבוא ב-11, יום נעים, גיא, נתראה היום בלילה." הוא צחק ואמר
שאני מטורפת וניתק.
בשעה 11 ועשרה בערך גיא התייצב אצלי בבית. אמרתי לאמא שהלכתי
איתו לסיבוב והיא כמובן לא התנגדה. היא כל כך אהבה את גיא,
אנחנו כבר יוצאים חודשיים כמעט והוא כל כך מקסים, לעולם לא
חשבתי שאני אצא איתו, או יותר נכון שהוא ישים עליי. היינו כל
כך מאושרים יחד, נערים בני 17 בלי דאגות בחיים, הייתי מאוהבת
בו. היו לנו תמיד את השיחות הכי עמוקות בעולם והיינו יכולים
לשבת שעות יחד על ספסל בלי להגיד מילה ורק לבהות אחד בשני
ולהגניב נשיקות מדי פעם. דיברנו על הכל, ייעצנו אחד לשני תמיד,
יצאנו לבתי קפה ומועדונים ונתנו את המקסימום בקשר הזה והכל היה
פשוט מושלם. חוץ מדבר אחד - הוא תמיד נגע בי יותר מדי בצורה
שכבר הפריעה לי ותמיד כשהערתי לו על זה הוא ביקש סליחה והפסיק,
אם זה היה להכניס לי יד לתוך החולצה, לפתוח לי את החזיה או סתם
לנסות ולהסביר לי כמה חשוב המגע והאינטימיות בין בני זוג. ואני
מבינה את כל זה אבל למה הכל אצלו חייב להיות כל כך מוקדם ומהר?
אני ילדה בסך הכל, יש לנו את כל הזמן שבעולם...
אבל אמא כמובן לא ידעה את זה, כי תמיד אצלי הוא היה הילד הכי
טוב שיש ואז כשנכנסנו לחדר הוא זינק עליי והציף אותי בנשיקות
ותמיד נשארנו בסוף רק עם חולצה ותחתון במיטה שלי מחובקים וככה
היינו עד הבוקר ולפני שההורים שלי קמים הוא מהר היה מסתלק.

אבל היום הזה שתמיד פחדתי ממנו הגיע - הוא הסיע אותנו לים
ובהתחלה ישבנו בטיילת והוא הציע לרדת לחוף ופחדתי מהחושך והוא
הרגיע אותי ואמר שזה בסדר ואין לי מה לפחד, הוא איתי. הסכמתי.
הוא כרך את ידו סביב המותן שלי והצמיד אותי אליו ונתן לי נשיקה
קטנה במצח והייתה לי את ההרגשה הכי נעימה ובטוחה בעולם.
התיישבנו על החול הקר שנכנס לי ישר לנעליים אז חלצתי אותן
והייתי יחפה וזה היה ממש נעים. "אף פעם לא ישבתי ככה בערב ממש
מול הים בחושך. זה דווקא נחמד, מרגיע כזה", אמרתי וחייכתי
לכיוונו. הוא התקרב אליי ונישק אותי. לא הספקתי להגיב ושיתפתי
איתו פעולה. זה היה כל כך נעים, השפתיים שלו היו רכות וסוחפות,
נהניתי מזה. הוא מלטף לי את הראש ואני כאילו מגרגרת כמו גור
חתולים ונהנית. הוא נושף לי באוזן ואני מתחרפנת מזה, זה כל כך
נעים. "את מדהימה", הוא אומר ואני מחבקת אותו ולא יכולה להוריד
את החיוך מהפנים מרוב אושר.
אנחנו מתנשקים והוא מפשיט אותי לאט לאט, אני אומרת לו שאני לא
רוצה אך הוא לא מקשיב וממשיך. אני מבקשת שיפסיק אך הוא בשלו...
ממשיך... אני נאבקת איתו והוא כאילו לא קולט, פתאום הוא חודר
לגופי בפעם הראשונה בחיי. אני אומרת "די" והוא אומר "ששש..."
אני אומרת "תפסיק" והוא אומר "ששש... טוב לי". אני בוכה
ומתחננת שיצא מגופי, אך הוא לא מקשיב לתחנוניי וממשיך.
רוצה לצרוח שיעזרו לי, שיקחו אותו ממני. אך אני לא צורחת,
שותקת כמו תמיד, לא מצליחה לצרוח, יוצא רק קול לחש קטן שבקושי
שומעים. אני בוכה, רועדת, מפוחדת, מחכה שהוא ילך, שירד ממני,
שיצא ממני. כולי כבר מכווצת, מנסה להעיף אותו מעליי, שמישהו
יבוא בבקשה!!! אבל אף אחד לא בא...
כואב לי, אני לא מאמינה שזה קורה לי בכלל, מסתכלת למעלה לשמיים
ורואה את הכוכבים, מבקשת מהם בלב שיעזרו לי אבל זה לא קורה.
הוא גומר ויוצא ממני, צרחת כאב קטנה נשמעה ממני, הוא מתקרב
אליי ומנשק אותי. "את טובה את יודעת?" הוא אומר, ואני רק רוצה
להקיא מלשמוע אותו. מנגבת את הדמעות ואת השפתיים בגופייה שעוד
נשארה עליי, אני רוצה למות. "בואי, אני אקח אותך הביתה", הוא
אמר ושם את המכנסיים בחזרה עליו, אני ממשיכה לשכב שם, הדמעות
זולגות לכל מקום, כולי רטובה ממנו ומהבכי, התיישבתי, התפתלתי
מכאב. "טוב, אני הולך, אם את רוצה בואי". נשארתי לשבת על החול
ורעדתי. הוא הלך לבד הביתה והשאיר אותי שם. אחרי שנראה לי
שישבתי שם שעה, הלכתי לכיוון הבית. כל צעד שעשיתי נראה כמו
נצח. הגעתי הביתה וכולם למזלי כבר ישנו, נכנסתי שוב לאמבטיה
שעד לפני כמה שעות הייתי בה והכל נראה לי כל כך ורוד - ערב
רומנטי בים עם גיא, מישהו שעד לפני שעתיים בערך היה נראה
בעיניי כמו האחד והיחיד בשבילו, ידיד נפש שהפך למאהב.
כשיצאתי מהמקלחת ראיתי את הבגדים שהיו זרוקים על הרצפה, נגעלתי
לגעת בהם, שהם בעצם היו עדים למה שקרה לי, המכנס היה מוכתם
במעט דם, סימן לזה שאני כבר לא בתולה שלא מרצוני, בכיתי
ונחנקתי כבר מהכאב אך עצרתי את עצמי כדי לא להעיר את אמא,
נכנסתי למיטה, לא מצליחה להירדם, לא מצליחה לקלוט את מה שקרה,
לא יודעת איך בכלל מישהו יאמין לי, הרי זה גיא - המלאך המקסים
שלי שכולם סוגדים לו בבי"ס ואמא שלי שלא מפסיקה להחמיא לו על
כמה שהוא חמוד וילד טוב...

שלושה ימים שלא דיברתי, שלושה ימים שלא פתחתי את הפה, גם לא את
המילה הכי קטנה בעולם, הסתגרתי בחדר. כולם באו לדבר איתי, היה
נראה כאילו הם עושים תורות - אחד יוצא והשני נכנס, לא הייתה לי
מנוחה, הם שאלו שאלות בלי סוף ואני רציתי לצרוח שיעזבו אותי,
רציתי לצרוח שנאנסתי אבל לא יכולתי כי לא היה בי כוח. התביישתי
במשהו שלא עשיתי בכלל.
הלכתי לעשות סיבוב בחוץ אבל לא הוצאתי את זה מהראש שלי,
כשחזרתי הביתה ניסיתי להתאבד, לא רציתי לחיות, לא יכולתי לספוג
את הכאב הזה. פחדתי מכל רעש, מכל תנועה, מכל ריח, מכל מראה,
אני רוצה לנוח. אני רוצה להרגיש בטוחה, שאף אחד לא יוכל עוד
לגעת בי ולהכאיב לי.
כל כך הרבה אנשים ניסו להוציא אותי מזה, ניסו להוציא אותי
החוצה, לראות קצת שמש ואנשים, ואולי זה יעשה לי טוב, ואז
כשהסכמתי לצאת רצתי חזרה הביתה מפחד ואז, ניסיתי שוב להתאבד,
לחתוך לעצמי את הורידים ושוב נכשלתי - כמו תמיד. ניסיתי לחתוך
את וורידיי, אפילו כתבתי מכתב התאבדות, ניסיתי לחתוך הרבה
פעמים עד שעלה לי רעיון - לבלוע כדורים.
בלעתי 20 כדורי אקמול, הרגשתי שהמוות מתקרב, חשבתי שאלך לישון
ולא אתעורר יותר. פחדתי מהמוות אבל הייתי שמחה לשים קץ
לייסוריי, נשכבתי על המיטה והתחלתי להקיא את כל הכדורים האלו,
משהו בי לא נתן לי למות, משהו בי לא רצה שאמות!
שוב נשברתי, הזקתי לעצמי, אבל לי זה כבר לא משנה, לא אכפת לי
מעוד דם שנשפך ממני. מסיימת את הסיגריה ומכבה אותה ברגלי, שוב
צורחת מהכאב.
אני רוצה מישהו איתי, שמישהו יבוא ויחבק אותי, שיגיד לי שהכל
יהיה בסדר, אבל אני רוצה להיות לבד, לא רוצה שיראו אותי ככה,
לא רוצה! די, נמאס לי לחיות ככה, לא רוצה לחיות בגוף כזה, גוף
טמא ומלוכלך. רוצה לצרוח שאתמול איבדתי את בתולי לראשונה,
איבדתי את בתולי רק בגללו, איבדתי את בתולי בכוח, איבדתי את
בתולי כשלא הייתי מוכנה לזה, אך אני שתקתי. לא יכולתי לדבר
כלל.
הדיכאון עבר לגור בתוכי, נראה שהכאב קיבל מאסר עולם בתוכי כי
אינו יוצא ממני אף לרגע קט.
הוא גנב לי את התמימות, גנב את נעורי, שכן הפכתי לאישה בגיל
צעיר כל כך. הוא לקח את חלומותי אז באותו היום שפרץ לגופי בפעם
הראשונה, רמס את כל שמחת החיים שהייתה לי, לקח לי חיים שלמים
שאיתם אני נאלצת להתמודד כל יום - אותם כאבים, פחדים,
דיכאונות, חרדות שלא נעלמים ולא מרפים ממני. הוא הפך אותי
למישהי ש"רוצחת" את גופה בכל פעם, שלוקחת סכין וחותכת את גופה
הטמא, מישהי שאוכלת ומקיאה או לא אוכלת בכלל, מישהי שמכבה על
עצמה סיגריות - מישהי שמזיקה לעצמה בכל דרך אפשרית.