"מור!"נשמע קול צורח מן המטבח.
זה היה קולה של אמא, "קומי כבר את תאחרי לביה"ס", אמרה בצרחות,
"בסדר רק תשתקי קצת על הבוקר", עניתי בחוצפה וקמתי מהמיטה.
אור חזק סנוור אותי, נכנסתי למקלחת שטפתי פנים וצחצחתי שיניים,
כשיצאתי התחלתי להתלבש, לרגע הצצתי בשעון וראיתי שכבר 8 ורבע,
עוד 10 דקות מתחיל לי השיעור ואין מצב בחיים שאני מגיעה בזמן.
מבלי לראות מה אני לוקחת מהארון, שמתי על עצמי משהו ורצתי
לדלת, אמא עצרה אותי והציעה לי טרמפ, סירבתי כי יש המון פקקים
בדרך אז העדפתי ללכת ברגל, פתחתי את הדלת וכשבאתי לרוץ למעלית
נתקעתי בארגז גדול ונפלתי! עליו היה רשום "כלי מטבח" לא הבנתי
מזה ולמה זה ליד הדלת שלנו, קראתי לאמא ושאלתי אותה אם זה
שלנו, היא אמרה שלא ואני המשכתי בשלי. כשהגעתי ללובי של הבניין
ראיתי מלא סבלים, ישר הבנתי שמדובר בשכנים חדשים.
זה השכיח לי את המחשבות על האיחור שהולך להיות לי אם אני לא
יתחיל לרוץ לכיתה, נעצרתי ובהיתי איך הם מעבירים את הדברים, לא
יודעת למה נהייתי סקרנית פתאום, בין כל הסבלים ראיתי שני
גברים, אחד צעיר והשני קצת יותר מבוגר, הם צרחו שם על כולם עשו
סדר ואמרו לסבלים איפה לשים מה.
אחד מהם, המבוגר, הסתובב אליי, נבהלתי ורציתי לברוח מהר משם,
הוא קרא לי לבוא אליו ואני פחדתי מעט אבל ניגשתי בלית ברירה...
"היי חמודה את מחפשת משהו?" גמגמתי, הוא נראה נורא מאיים, הוא
אמר לי שאין שום בעיה שאני אשאר ושאל אם אני גרה פה, עניתי לו
שכן בקומה מספר 4, הוא הרים את גבותיו וצחק, "מה מצחיק אותך?"
שאלתי בעצבנות, "לא צריך להתעצבן פשוט גם אנחנו עוברים בדיוק
לקומה שלך אז נעים מאוד אני שלום".
הרגשתי נורא מטומטמת אבל לא הבנתי בדיוק למה, הייתי נורא
מופתעת, הוא קרא לבחור הצעיר שהיה עסוק בלצרוח על הסבלים,
"נאור בוא תכיר שכנה חדשה" הוא הסתובב אליי, הוא לבש גי'נס
בהיר וחולצה לבנה צמודה שהייתה עם כתמים שחורים מהארגזים
כנראה, "את השכנה החדשה?" הוא שאל, "כן... נעים מאוד אני מור",
הושטתי את ידי בכדי ללחוץ את ידו והוא כבר הקדים אותי ונתן לי
נשיקה על הלחי, הוא היה נורא מתוק, נדף ממנו ריח חזק של זיעה
וכשנתן לי נשיקה הוא הרטיב לי את הלחי קצת, ממש נגעלתי מזה אבל
לא היה לי נעים לנגב מולו את הפנים. לרגע הצצתי בשעון, השעה
כבר הייתה 9 וחמישה, יו איך הזמן עבר מהר כ"כ?? נעשיתי אדומה
לגמרי, נאור ואבא שלו הסתכלו עליי ושאלו מה קרה לי "אני מאחרת
לבית ספר... הוא כבר התחיל ממש מזמן", עניתי והייתי ממש
היסטרית והתחלתי לרוץ לכיוון דלת הכניסה, היה נעים להכיר אתכם
וברוכים הבאים לקומה", אמרתי במהירות ורצתי. כ"כ התעצבנתי על
המבחן הזה בתנ"ך שהיה תקוע לי ממש לא במקום כרגע שגם ככה אני
פספסתי כבר כמעט שעה ממנו. כשהגעתי לשער בית ספר כולם היו
בחוץ, הייתה הפסקה, באתי כבר להיכנס לכיתה שהייתה סגורה ואז
התחרטתי שעזבתי את השכנים החדשים, נורא רציתי להישאר ולדבר
איתם ואם צריך גם לעזור אז בכיף. נעמה קראה לי להיכנס אחריה
למבחן, היא יצאה לשתות וניסתה לגרור אותי פנימה למרות האיחור
שלי, הסתכלתי עליה וסימנתי לה שלא ורצתי חזרה לבניין שלי.
כשבאתי הסבלים עדיין היו בחוץ ורק נאור היה איתם. ניגשתי אליו
"היי חזרתי" הוא הסתובב וחייך אליי "היי, לא אמרת שיש לך
שיעור?" אמרתי לו שהתבטל לי השיעור, שיקרתי אחרת זה לא היה
נראה טוב, הוא התרוצץ שם ובכלל לא דיברנו.
אני נשארתי לעמוד שם ולא עשיתי משהו מיוחד, נאור המשיך בשלו
וכבר התחיל להיות לי ממש לא נעים להמשיך לעמוד שם אז הלכתי
לכיוון המעלית ועליתי לקומה שלי. כשעליתי, דלת הבית שלהם הייתה
פתוחה לרווחה וסבלים יצאו ונכנסו ממנה כל שנייה. היה ממש בלאגן
בתוך הבית והייתי נורא סקרנית לראות את הגודל של הבית, שמא
שלהם גדול יותר... האבא היה במטבח, הוא התחיל לפרוק ארגזים
ולזרוק כאלה שכבר לא צריך "היי מתוקה, התגעגעת אליי?" חייכתי
אליו וצחקתי "אממ תתפלא אבל כן, פשוט התבטלו לי השיעורים של
היום אז באתי, אולי צריך עזרה?", "האמת שכן אבל לא נעים לי
להטריד אותך, אני בטוח שיש לך עוד המון דברים לעשת" הוא ענה,
"האמת שלא במילא הייתי אמורה להיות בבית ספר", עניתי ותוך כדי
אני מוציאה כלים מהארגז ומניחה על השיש. לאט לאט החלו למלא את
הבית המון ארגזים ואחרי שעה שלמה של פריקת הכלים לא היה לי כבר
כוח לזוז, הגב שלי היה כבר ממש שבור. אמרתי לשלום (האבא) שאני
זזה לנוח בבית ואם הוא צריך משהו אז אני פה דלת ליד.
כשיצאתי מהבית שלהם ראיתי את נאור יושב על המדרגות והראש שלו
בין הברכיים, ניגשתי אליו והתיישבתי לידו "מותש אה?" נאור קפץ,
"וואי איך הבהלת אותי וכן לגמרי מותש! מאיפה יצאת?" הוא שאל,
"אממ האמת שמהבית שלך פרקתי את כל הכלי מטבח שלכם ושמתי אותם
על השיש, יש לכם המון כלים שמתי לב" אמרתי, "כן אמא שלי חולת
כלי מטבח כל דבר שאין לה היא קונה, ותודה על העזרה מור".
חייכתי אליו וקמתי "זזתי הביתה, הלך לי הגב מהפריקה אז.. אם
אתה צריך משהו אתה יודע איפה אני גרה! ביי נאור..." אמרתי
והלכתי מבלי לתת לו זמן בכלל לענות לי. נכנסתי הביתה ולמזלי
אמא כבר יצאה לעבודה, הבית היה ריק. נכנסתי לחדר ונשכבתי על
המיטה, הרגשתי את כל העצמות שלי מתפרקות ממש.

אחרי כמה שעות התעוררתי, השעה הייתה 2 ומשהו... הייתי ממש
מסטולה מעייפות. הלכתי למטבח ואכלתי צהריים, התקלחתי והתארגנתי
לחוג ריקוד שלי ואבא הגיע מהעבודה בדיוק בזמן להסיע אותי לחוג,
סיפרתי לו על השכנים החדשים והוא אמר שבאמת הוא ראה משאית
גדולה היום ליד הבית.
הגעתי לחוג ולא יכולתי להוציא מהראש את נאור, מצד אחד משהו בו
עיצבן אותי, מן מתנשא כזה, לא יודעת אם בכוונה או לא אבל בהחלט
היה שם משהו אבל מצד שני הוא היה כ"כ חמוד אליי ולא יודעת למה
ישר החלטתי שהוא מעצבן אותי... נעמה קטעה לי את המחשבות עליו
"תגידי לאיפה נעלמת היום?" שאלה בעצבים, "אמממ לא הרגשתי טוב
אז חזרתי הביתה" עניתי לה,  היא עשתה לי פרצוף וחיבקה אותי חזק
"מה יש לך?" שאלתי אותה, "סתם... אני כ"כ אוהבת שאת מנסה לשקר
לי..." אמרה נעמה וצחקה בקולי קולות, "סליחה נם פשוט הגיע
לבניין שכן חדש והוא כזה חמוד, לא יכולתי להישאר בבית ספר
בידיעה שהוא שם", נעמה חייכה אליי וקרצה לי, המורה נכנסתי
והפעילה את השיר של הריקוד, כולם החלו לקפוץ ופרקתי המון
אנרגיות מהיום...

חזרתי הביתה ממש מאוחר כי עצרתי עם הבנות במרכז, כל החברה
מהכיתה היו שם, אכלנו פיצה אצל שוש כהרגלנו.
כשהגעתי לבית כבר לא היה לי כוח לכלום, כשבאתי לפתוח את הדלת
עם המפתח בדיוק נפתחה הדלת של השכנים החדשים ונאור יצא ממנה
"היי מור" הוא אמר, "היי... מה לאן אתה יוצא בשעה כזאת?"
שאלתי. "האמת שאני לא ממש יודע, רציתי לעשות סיבוב בשכונה אבל
האמת שאני פוחד לאבד את הדרך הביתה, נשמע קצת טיפשי אני יודע".
"אתה רוצה שאני אארח לך חברה?" שאלתי, "את רוצה? אני ממש אודה
לך! אני מת כבר להכיר את המקום הזה" הוא ענה, באותו רגע הייתי
הכי מאושרת בעולם... זה היה סיום מעולה ליום כזה! "איכפת לך
קודם שאני אתקלח?" שאלתי, "אין בעיה, להיכנס לבית שלך ולחכות
לך?" הוא שאל, הייתי בטוחה שהוא יחכה כבר בבית שלו או יבטל את
הכל אבל הוא עוד הציע להיכנס אליי. נכנסנו יחד אליי הביתה
ולצערי כולם היו בסלון: אבא, אמא ואחותי הקטנה.
"היי לכולם, תכירו זה נאור השכן החדש", אמא כמובן קמה אליו,
לחצה את ידו ואמרה לו ברוך הבא וכך עשה גם אבא, ורק אחותי
המפגרת הקטנה עמדה על הספה וקפצה על נאור על הגב, רציתי למות!
נאור צחק ודגדג אותה עד שעפה ממנו בחזרה לספה, "חמודה כל- כך",
הוא אמר, ואני הייתי אדומה ומשכתי אותו לכיוון החדר. הוא
התיישב על המיטה שלי ואני חיפשתי מה ללבוש, פתאום כל הבגדים
בארון היו כ"כ מכוערים ולא ידעתי מה ללבוש, החלטתי להתאים את
עצמי ללבוש של נאור, הוא לבש גי'נס וטי-שירט וכך גם אני.
נכנסתי להתקלח וניסיתי לעשות את זה כמה שיותר מהר, אחרי 10
דקות יצאתי והוא היה במחשב שלי שמע מוזיקה, "אוהבת Queen אה?"
הוא אמר, "כן מאוד.. אהבת חיי", "גם אני מת עליהם, הם פשוט
מעולים!" הוא ענה לי בחזרה.

אחרי כמה דקות יצאנו מהבית, אמא ואבא התחילו לשאול לאן אני
הולכת וכל זה, התעלמתי מהשאלות כאילו אני חירשת והצעתי לו משהו
לשתות או לאכול, הוא שתה מיץ תפוזים ויצאנו.
ירדנו לשכונה ולא ידעתי לאן לקחת אותו, "מצטערת על ההתנהגות של
המשפחה שלי הם לא ככה בדרך כלל" זייפתי קצת את האמת, המשכנו
לדבר מאיפה הוא הגיע וחלמה הם עזבו את הבית הישן, "אני יודע גם
אני די מבואס מזה, עזבתי שם הכל אבל אין לי ממש ברירה, אבא שלי
עובד על פרויקט מאוד גדול שנמצא פה והיינו חייבים לעבור איתו".
קצת ריחמתי עליו, אני יכולה לתאר לעצמי כמה קשה זה יהיה לעזוב
את הכל פה ולעבור רחוק מכולם.
דיברנו על הבסיס שלו ובכלל על הצבא והוא סיפר לי על התפקיד שלו
שם, "אבל עכשיו אני ברגילה בגלל שאנחנו עברנו דירה וצריך לעזור
ולארגן הכל אז יש לי טיפה חופש..."
עשיתי לו סיבוב קצר במדשאות מסביב לשכונה וחזרנו, הוא נעצר
במרכז וקנה גלידה הוא הציע לי גם וכמובן שהסכמתי, אי אפשר לסרב
לגלידה. אח"כ עלינו במעלית ושתקנו, כשהגענו לקומה נפרדנו לשלום
"ביי מתוקה היה לי ממש כיף תודה!" הוא אמר, "אין בעד מה מתי
שרק תרצה!" נשארתי שם עד שנכבה האור ואז רצתי לדלת.

בבוקר הטלפון צלצל וזה הקפיץ אותי ישר, זו הייתה נעמה "היי
מורוש, מצטערת שאני מצלצלת כ"כ מוקדם בבוקר אבל אני יכולה לבוא
אלייך? נורא כואב לי הראש ואני לא יודעת מה לעשות אז חשבתי אם
אני אצא קצת זה יעבור".. "כן בטח, תבואי מתי שבא לך", אמרתי
וישר התארגנתי. נעמה הגיעה אחרי איזה רבע שעה, הכנתי לנו קפה
וראינו משהו נחמד בטלוויזיה. נעמה לא הפסיקה להתלונן על כאבי
הראש שלה, בשעתיים האלו שהיא הייתה אצלי היא לקחה 3 כדורים נגד
כאבי ראש ושום דבר לא עזר ובסופו של דבר היא החליטה ללכת הביתה
ולנסות לנוח, כשהיא הלכה נורא דאגתי לה למה היא נורא חלשה ואני
פחדתי עליה נורא, הייתי כ"כ מודאגת שצלצלתי לאמא שתקבע לה תור
ויראו מה יש לה. אמא כמובן הסכימה ואחרי כמה דקות כבר היה לי
תור בשביל נעמה, צלצלתי אליה והיא סירבה אבל לא השארתי לה
ברירות פשוט אמרתי לה וסגרנו את הטלפון.
יום למחרת הלכנו לבדיקת סיטי בבית חולים בחיפה, אחרי הבדיקה
הלכנו לבית קפה באזור והיינו לחוצות כבר לדעת את התוצאות.
הרמתי צלצול לאמא ואמרתי לה שתזרז לנו את התשובות והיא צלצלה
ושאלה מה קורה ואם הכל בסדר, היא לא חזרה אליי ואחרי שעתיים
שכבר נדבקנו לכיסאות שם צלצלתי בחזרה והיא בכתה, ידעתי כבר
שמשהו  לא טוב קרה, היא אמרה שנדבר בבית ואני ניתקתי את הטלפון
ונעמה הסתכלה עליי ואמרתי שכדאי שנזוז הביתה כי אולי כבר
יודיעו לה משהו לטלפון בבית וככה התחמקתי ממנה.
כשהגעתי הביתה נכנסתי ישר לאינטרנט וראיתי אילו מחלות יש בראש
או משהו כזה, כבר לא ידעתי מה לעשות, ידעתי שזה לא יעזור אבל
אמא פשוט לא הגיעה אלא רק אחותי הנודניקית. היא נכנסה הביתה
כמו סופה, "הילדה הזאת מה אפשר לעשות איתה כבר?" צרחתי בקולי
קולות בבית, היא נכנסה לחדר עם פרח חצי נבול ושאלה על מי צעקתי
אם אין אף אחד בחדר.. אמרתי שסתם התאמנתי על משהו למגמת
תיאטרון, היא התקרבה והושיטה לי את הפרח ואמרה שכשהיא ראתה
אותה היא ישר חשבה עליי כי גם אני פרח חצי נבול אבל עדיין אפשר
לראות קצת ירוק שם כמו העיניים שלי. מרוב ייאוש וחוסר ידיעה
בכיתי תוך כדי שאני מחבקת אותה, פתחתי את הארון והוצאתי משם
מסגרת ולתוכה הכנסתי את הפרח שלי, אותי בעצם!
אמא נכנסה אחרי מלא זמן הביתה וכבר כמעט שכחתי מה רציתי ממנה
עד שראיתי את הפרצוף שלה ומיד הבנתי מה היה בבוקר. התיישבנו על
הספה, היא סיפרה לי שלפי מה שהיא סיפרה לרופא הוא כבר חשש מזה
והסיטי רק אישר את זה, היא סיפרה לי בלב כבד שיש לה שטף דם
במוח ושחייבים לעשות לה ניתוח דחוף אבל לצערנו האמצעים בארץ לא
מספיקים ורק בלונדון יש את הבית חולים שיכול לספק לה את זה.
שתקתי והייתי המומה, איך זה יכול להיות?! הדמעות הציפו לי את
העיניים ורצתי לחדר, שמתי את הראש על הכרית ובכיתי בקולי
קולות. אבא נכנס הביתה, הבנתי את זה לפי טריקת הדלת המיוחדת
שלו, הוא שמע אותי ונבהל מאוד, בדרך לחדר שלי פגש את אמא והיא
פשוט אמרה לו ללכת אליי ואני יגיד לו הכל. הוא התקרב, נעמד
בדלת והתקרב אליי, ישב על הרצפה והרים אותי, "מה קרה? כואב לך
משהו? דברי איתי מור אני דואג!" אבא היה כ"כ לחוץ, מסכן רק חזר
מהעבודה בערב וכבר צריך לראות אותי ככה, לא יכולתי לדבר. אמא
נכנסה מיד אחריו עם סל כביסה ענקי, הניחה אותי ליד הדלת וניגשה
אליי, ישבה גם היא על הרצפה וסיפרה הכל לאבא והם בכו יחד איתי.
נעמה תמיד הייתה כמו אחות וההורים שלה תמיד אמרו שהם יתחילו
לכתוב את טפסי האימוץ. כ"כ לא ידעתי מה לעשות ואיך לעזאזל אני
הולכת לספר לה את זה!
היום נגמר ככה, בבכי בלתי פוסק. קמתי בבוקר בגלל צפצוף מטריד
ביותר של האינטרקום בבית, "הלו" עניתי בקול חצי רדום, "היי זאת
מור? מדבר נאור השכן, פשוט אה.. נתקעתי מחוץ לבניין ואין לי
עדיין מפתחות אז חשבתי אולי.." לפני שהוא סיים לדבר לחצתי על
הכפתור ושמעתי שנכנס, אפילו שלום לא אמרתי לו, כלום לא ריגש
אותי או עניין אותי, רציתי למות רק מהמחשבה על נעמה המסכנה
שלי. אחרי בדיוק דקה שמעתי דפיקות בדלת. בכלל לא שמתי לב איך
אני נראית, כ"כ לא היה לי איכפת! "היי מור.. למה את עצובה
ונראית ככה?" הוא שאל וסגר אחריו את הדלת, נחתי על הספה כמו
משקולת ענקית וכבדה, הוא ליטף לי את השיער, הוציא מהחסה שהייתה
לי על הראש את הגומייה שכמעט נפלה ואסף לי את השיער, הוא סירק
את השיער שלי עם האצבעות שלו וזה העביר בי צמרמורת נעימה. אבל
אני הייתי שקועה בשלי. הוא ניסה לדעת מה קורה, לשאול, לברר,
להוציא ממני משהו קטן, ואני- כלום! קמתי מהספה שהוא כבר היה
שרוע עליה, לחצתי על הקומקום והלכתי למקלחת לשטוף פנים. הוא
ניגש אליי ועמד מאחוריי, נוגע לי בגב ואומר לי שלמרות שאנחנו
בקושי מכירים הוא מרגיש כאילו אני החבר הכי טוב שלו, למרות
שבעצם הייתי הדבר היחיד שלו באזור.
אחרי מלא שכנועים ספרתי לו מה קרה בדמעות כמובן, הוא ניגב אותן
עם הפה שלו ובלע כל דמעה גדושה ומלוחה שלי, חייכתי, אחרי יום
שלם של בכי. הוא לקח את הטלפון של הבית ואמר לי לקרוא לנעמה
לפה, אמא הסכימה איתו ושכנעה אותי לדבר איתה בתור החברה הכי
טובה שלה. הסכמתי ובקושי רב צלצלתי בלי לבכות לה ולהישמע
עצובה, היא ישר קלטה אותי והבינה שמשהו קרה או לי או לה ושהיא
צריכה לבוא ובאמת אחרי כמה דקות היא כבר הייתה אצלי, שברה שיא
חדש במספר הדקות אליי מהבית שלה כמו שהיא תמיד אהבה לעשות,
שפעם השיא התחיל מרבע שעה.
לקחתי אותה לחדר של ההורים שלי וסיפרתי לה הכל ולא הפסקתי
להחזיק לה את היד, היא נשענה אחורה על הקיר והתחילה לבכות,
הבטחתי לה שנעבור את זה יחד.
בינתיים אמא קראה להורים שלה מהעבודה שלהם והם ישר הגיעו
כששמעו על התוצאות, אביה ישר התחיל לארגן המון המון טלפונים
בקשר לטיסה הדחופה ללונדון ואמא שלה נסעה במהירות לרופא לקבל
את כל ההסברים שצריך ובאיזה סכום מדובר.
נאור נשאר אצלי סגור בחדר, הבין שאין לו בשביל מה לצאת כרגע,
הערכתי את זה מאוד ולא רציתי שהוא ילך, שיהיה איתי. אחרי שעה
וחצי של ארגונים, צעקות והמון סימני שאלה, הלכו נעמה וההורים
שלה לבי"ח בחיפה וארגנו הכל, הטיסה הייתה מתוכננת למחר בצהריים
והעלויות... העלויות היו שמיים!
לא ישנתי כל הלילה, ישבתי אצל נאור במרפסת מנסה להבין, בטוחה
שאני מדמיינת הכל וזה סתם סיוט נורא, כאב הלב הענקי שהיה לי
הסביר לי טוב טוב שזה אמיתי ולא חלום כפי שרציתי להאמין. כשכבר
עלה האור חזרתי הביתה ואמא כבר הייתה ערה, קראה עיתון ודיברה
עם חברה לגבי ההסעה לעבודה, "היי אמא סליחה על השעה הייתי
צריכה לצאת קצת, לילה טוב" אמרתי לאמא במהירות וסגרתי את הדלת
של החדר. אמא לא ענתה או שפשוט לא שמעתי אותה ונרדמתי ישר.
כשקמתי אחרי הצהריים ישר רצתי לטלפון כי ידעתי שנעמה צריכה
לטוס בקרוב, היא לא הייתה בבית, ככה אחיה אמר, התחלתי לבכות
נורא, חשבתי שפספסתי אותה והיא טסה כבר בלי להגיד לי כלום,
ידעתי שזה לא הגיוני אבל איפה היא עוד יכולה להיות? הדלקתי את
הטלוויזיה ושמעתי את השיר שרוני כ"כ אוהבת מערוץ הופ ושרתי
אותו עם דמעות כמו ילדה קטנה.
הדלת נפתחה וזאת הייתה נעמה, לא הבנתי מה היא עושה פה "נעמה,
הייתי בטוחה שאני לא אראה אותך יותר עד אחרי הניתוח" אמרתי
ורצתי אליה בחיבוק ענקי, "היי מור, ההורים מחכים לי למטה רק
רציתי להיפרד ולתת לך משהו קטן ממני" היא אמרה במתיקות
האופיינית לה, "מאחורי גבה היא הוציאה לי סלסלה קטנה, פתחתי
אותה בזהירות וממנה הוצאתי חתול קטן ולבן עם סרט אדום ופעמון
קטן שכרוך לצווארו, חיבקתי אותו בידיעה שהוא יהיה תחליף עלוב
לנעמה בזמן שתעבור את הניתוח, "הרופאים נתנו לי 70 אחוז להצלחת
הניתוח ואיפשהו למרות שזה לא ממש טוב, אני מתעודדת מזה" היא
אמרה ושתקה מיד, היא חייכה וראיתי עליה שהיא עוד לא יודעת מה
מצפה לה. נפרדנו אחרי המון חיבוקים ונשיקות והבאתי לה המון
פתקים שרשמתי בזמן שהייתי אצל נאור כל הלילה. ליוויתי אותה
לאוטו, נשקתי להוריה והם נסעו לנמל התעופה. נשארתי שם, באמצע
הרחוב, עם חתול קטן ומיילל בין הידיים וידעתי שאני לא אראה
אותך שוב...  

בהלוויה שלך רשמתי לך מכתב קטן שידעתי שלעולם לא תקראי...
"התגעגעתי אלייך היום.
חשבתי, כמו בכל יום עלייך.
נזכרתי בך היום וצחקתי איתך היום,
למרות שאת לא היית.
אהבתי אותך היום יותר מכל יום אחר,
ובכל זאת לא היית כאן כדי לחבקך.
דיברתי אלייך היום אבל לא היית כדי לשמוע.
שמעתי את השיר שלנו באוטובוס, ברדיו,
אבל הפעם שרתי אותו לבד."