זאת הייתה רכבת אחת לפני אחרונה. מספר מצומצם של אנשים בתחנה,
אבל מעט יותר מהצפוי לשעה כזאת. הרכבת הייתה צריכה להגיע בעוד
כרבע שעה ומרוב רעב כמעט והתפתיתי לסנדביץ' מנויילן מהמזנון של
הרכבת, לבסוף קניתי רק קפה. ילדה קטנה, שעוד הבחנתי בה בכניסה
לתחנה, עמדה אחרי בתור וקנתה חטיף שוקולד עם מטבעות קטנים. היא
פשוט זרחה כשכבר היה בידה.  התיישבתי לשולחן לא הספקתי ללגום
והעיניים כבר כבדות, כבדות עלי.

"סליחה אדוני, סליחה...", פתחתי את עיניי ומולי נתגלו זוג
עיניים חומות שרצו לבלוע בתוכן את כולי. "אתה תפספס את הרכבת",
אמרה הילדה עם חטיף השוקולד. התעשתי מיד והסתכלתי בשעון. לא
תכננתי להירדם במזנון של התחנה. "אני יודעת שהיא כמעט תמיד
מאחרת, אבל פעם אחת לפני שבועיים היא הגיעה בזמן", הוסיפה
הילדה. הודיתי לה וחייכתי חיוך עייף. הרמתי את התיק מהרצפה
והלכתי לכוון הרציף והילדה המעוררת הולכת לצידי, כאילו לרגע
הייתי אביה. הוצאתי את הכרטיס מתוך הכיס כשהגעתי לביקורת
הכרטיסים האוטומטית. "אפשר אולי להעביר את הכרטיס שלך, בבקשה,
בבקשה?" התחננה הילדה. הושטתי את הכרטיס לילדה האנרגטית ביותר
שפגשתי והיא שוב זרחה כשהכניסה את הכרטיס בכוון החץ.

התיישבתי על הספסל ברציף והמתנתי לרכבת. ילדת השוקולד נעמדה
מול מכונת המשקאות הסמוכה והחלה ללחוץ על כל הכפתורים אחד-אחד
כששפתיה קוראת לאט וללא קול את שם המשקה. אחר כך עברה ללחיצה
בסדר קבוע תוך יצירת קצב ואז החליפה קצב ואז זהו, נמאס לה
מהמכונה והיא התקרבה אל שפת הרציף וחצתה את הקו הצהוב הלוך
ושוב, כאילו שיחקה עם עצמה ים-יבשה או משחק אחר. איש מבוגר,
שעוד קודם הגניב לעברה מבטים כועסים צעק עליה להתרחק אחורה
והיא הלכה משם עם כתפיים שמוטות וראש נטוי לצד, הליכה השמורה
לילדים הננזפים בידי מבוגרים. היא התיישבה לידי בספסל והסתכלה
עלי כשרגליה מתנדנדות תחת הספסל. אם הייתי רוצה לעשות מסיבה
עכשיו ברציף הזה, ככה פתאום, הייתה לי פרטנרית אחת בטוחה.
"אפשר לשאול אותך שאלה?", פנתה אלי הילדה. "תשאלי". "אתה במקרה
סופר?", הביטה בי הילדה בחשדנות של גשש-בלש. "לא, למה חשבת?"
"סתם, אתה נראה עייף כזה ויש לך משקפיים גדולות", הסבירה
הילדה, כאילו הדבר היה ברור מאליו. "ולמה את חושבת ש..." "חבר
של אמא שלי סופר והוא נראה ככה, אבל יותר גדול ממך בהרבה
שנים", קטעה אותי הילדה. הנהנתי. "האמת היא, שאני קצת כותב
בבית, אבל אני לא יכול לקרוא לעצמי סופר". "על מה אתה כותב?"
שאלה בעיניים סקרניות. הרהרתי לרגע, כשאצבעותיי מתופפות קלו על
שפתיי ועיניי מגולגלות למעלה. החייל שישב לידי עשה עצמו כאילו
הוא מסתכל על הנוף, אבל בעצם הטה את אוזנו לשיחתנו. "על עצמי",
עניתי לבסוף. "כל אחד כותב על עצמו בסופו של דבר". "אני כותבת
עלי ועל אח שלי תומר". "יש לך יומן?" התעניינתי. "לא, לא, אני
כותבת עיתון משפחתי שלא כולל מבוגרים". "ומה יש בעיתון?"
"סיפורים על הדברים שקורים בבית אצלי עם אמא ואז אני מתקשרת
ושואלת את תומר על דברים שקרו אצלו עם אבא ואז כותבת את זה, כי
הוא לא יודע לכתוב". "נשמע מעניין", אמרתי. "ולא רק זה, יש
חידונים וכאלו וציורים בשביל תומר שלא יודע לקרוא כמעט בכלל".
היא פתחה את התיק הכחול שלה והושיטה לי שלושה דפים מהודקים.
'העיתון של משפחת גורן (לא כולל מבוגרים)', היה כתוב בטושים
צבעוניים בעמוד הראשי. היא הסתכלה עלי כדי לבחון את תגובתי וגם
קצת הסמיקה כשחייכתי. 'היומולדת 9 שחגגנו למאיה ב'יטבתה בעיר'
בטיילת של ת"א', 'האוהל בסלון שבנה תומר ביום שבת', כותרות
גדולות שתחתן מפורט האירוע בצורה הפשוטה ביותר. זה היה מאוד
יפה ומלא בשגיאות כתיב. בדף האחרון היה ציור של מטוס נוסעים.
"תומר אוהב מטוסים", אמרה מאיה.  

הרמקול הודיע שבעוד כדקה הרכבת תיכנס לתחנה בצירוף התנצלות על
האיחור. "הלוואי וזאת תהיה רכבת עם שתי קומות", אמרה לי מאיה.
היא קמה מהספסל אל כוון שפת הרציף וניסתה להציץ עם ראשה מבלי
להתקרב יותר מידי לקצה. "זאת רכבת קומתיים אני חושבת!" היא
צעקה לעברי אחרי בדיקה קצרה. חייכתי. הרכבת נכנסה לרציף. "בוא
נעלה לקומה השנייה", היא הפצירה בי מיד לאחר שהדלתות
האוטומטיות נפתחו ואחר כך משכה בידי לכוון המדרגות. היא ישבה
ליד החלון ואני ישבתי מולה. הקומה הייתה ריקה לחלוטין. הרכבת
התחילה לזוז, הידיים של מאיה היו על החלון ואפה נמעך עליו. נוף
לילי כל-כך יפה, כביש מהיר מדולדל, אורות מגיעים מחלונות
בניינים רחוקים ובניהם לבין הרכבת שדות בור, מהיחידים שעוד
נשארו באזור. מאיה ספרה בניינים, עמודי חשמל, אורות. בטח ספרה
משהו. "איך זה שזה נראה כאילו הירח נוסע איתנו. לא משנה כמה
מהר אנחנו נוסעים הוא תמיד באותה נקודה בשמיים", אמרה מאיה
לפתע, כשהיא עוד מהופנטת מהדרך. "אני יודעת שהוא לא באמת נוסע
איתנו, שלא תחשוב שאני טיפשה", היא דאגה להסביר כעבור מספר
שניות. "לאן את נוסעת", שאלתי. "לבקר את אח שלי ואבא שלי בת"א,
הם גרים ממש קרוב לתחנת רכבת", מאיה דיברה אלי כשהיא ממשיכה
להיות דבוקה לחלון. "אני צריכה לספור שלוש תחנות", היא אמרה,
כאילו כדי להזכיר לעצמה. "אז את ואמא גרות לבד ואבא ותומר
לבד", ניסיתי להבין. מאיה הפנתה אלי את מבטה והתיישרה על
המושב. "כן, אבל פעם בשבוע אני באה לבקר לבד ולפעמים ביום שבת
אני גם הולכת עם אמא. אבל היום זה במיוחד, כי לתומר יש יומולדת
ואני לא יודעת מה הוא ואבא מתכננים למחר בבוקר, אבל תמיד יש
משהו מיוחד. שנה שעברה הלכנו לשוט בסירות מנוע בכינרת ואז
אכלנו שיפודים. היד שלי הייתה על ההגה חצי מהדרך ושל ותומר
חצי. אני הייתי ראשונה כי תומר הפסיד. הידיים מאחורי הגב - הוא
בחר את היד בלי האבן הקטנה", היא חייכה לעצמה. "רוצה לראות מה
הכנתי לתומר ליומולדת?" לפתע נזכרה מאיה. היא הוציאה מהתיק
קופסת קרטון עם ציור של מסוק קרב על האריזה. "יש לו כבר המון
דגמים מפלסטיק של מטוסים, אז חשבתי אולי הוא גם ירצה הליקופטר
אחד". "מתנה מאוד יפה בשביל מישהו שאוהב מטוסים", אמרתי. מאיה
החזירה את הקופסא לתיק ומיקדה את מבטה בעיניי. היא צחקה קצת,
צחקה עלי בטח, אולי בגלל שאני רציני מידי. "איך קוראים לך?"
שאלה מאיה. "קוראים לי אסף", השבתי. היא השתהתה לרגע. "אתה
יודע מה אסף?" "מה?". "כל פעם שאני שומעת את השם זה אני חושבת
על צלחת חרסינה עם קצת, קצת אפונה מפוזרת עליה". הגענו לתחנה
הראשונה בת"א. מאיה סימנה לי אצבע אחת. "אם אתה לא סופר אז במה
את עובד?". "אני עובד בעריכת סרטים לכל מיני אירועים, אנשים
באים אלי עם קלטות ואני גוזר, מוסיף מוזיקה ומסדר את זה שזה
יראה יפה", ניסיתי להסביר. "אהה... יפה", אמרה מאיה ולא הייתי
בטוח שהבינה. היא קימטה את מצחה. "אז בעצם אתה כמו מסדר פרחים
בחנות פרחים?". גלגלתי את עיניי ואז חייכתי, "כן, אפשר לומר
שזה כמעט אותו הדבר רק עם תמונות". "אבא שלי תמיד לוקח מצלמת
וידאו לכל מקום שאנחנו הולכים ומצלם הכל. בסוף יש לנו המון
קלטות, אבל אף פעם אנחנו לא רואים את זה. יש הרבה פעמים שאבא
שוכח את המצלמה פתוחה בתוך הנרתיק שלה ואז רואים איזה שעה רק
שחור ושומעים אותנו מדברים על כל מיני דברים". "זה דווקא יכול
להיות דבר מאוד יפה, אם לפחות שומעים אתכם מדברים מבלי שידעתם
שהמצלמה מקליטה. אתם אומרים דברים שלא התכוונתם", אמרתי ומאיה
בינתיים נשפה אדים על החלון וציירה איקסים עליהם. חשבתי שהיא
איבדה אותי, אבל אז היא פנתה אלי. "אתה באמת חושב שזה
מעניין?", שאלה מאיה בפרצוף הכי חשדני שראיתי אצלה עד כה.
הנהנתי. "אז אני אבדוק את זה מחר", סיכמה. הוצאתי מהתיק שלי
בקבוק מים קטן ואחרי ששתיתי הצעתי גם למאיה. היא ניגבה את פיית
הבקבוק בחולצתה שהייתה מלאה בכתמים משוקולד ורק אז שתתה
והשאירה לי צוללות קטנות של שוקולד בתוך הבקבוק. הרכבת נעצרה
ומאיה הסתכלה מבחוץ. "עוד תחנה אחת וזהו בשבילי, מתי אתה
יורד?". "אני יורד באותה תחנה איתך ממש במקרה", השבתי. "אתה
הולך הביתה?" הנהנתי לחיוב. מאיה התחילה לשיר ע"פ לחן שהומצא
בוא במקום, "כולם הולכים הביתה, כולם, כולם בלילה חוזרים
לבתים". את יודעת לרקוד, מאיה?", קטעתי את שירתה הנוראית. "אני
מתה על ריקודים", אמרה ועיניה הזורחות אישרו את דבריה. "ידעתי,
ידעתי". "אני גם אוהב לרקוד חזק", אמרתי לה. "אתה רוקד טוב?"
התלבטתי קצת, "אני חושב שכן". "הילדים בכיתה אצלי לא יודעים
לרקוד רק משתוללים ומרביצים, אי אפשר ככה במסיבות כיתה", אמרה
מאיה והשתתקה פתאום. פניה נעצבו קצת ופנו להסתכל בחלון. "מאז
מה שהם עשו לתומר, אני בכלל לא באה למסיבות כיתה", הצהירה
מאיה. לא רציתי שתתעצב יותר, לכן לא שאלתי במה מדובר. הייתה
שתיקה קצרה ובינתיים עיניה התכסו שכבה שקופה. "יש אנשים
שיכולים להיות כל-כך רעים". המשכתי לשתוק. מאיה שפשפה את עיניה
ומשכה באפה ובבת אחת ניסתה לשנות את פרצופה לפרצוף שמח יותר.
"תזמין אותי לרקוד, אסף?", עיניה המבקשות מופנות אלי. "אני
אשמח, בטח", חייכתי. "אז הנה הכתובת שלי", היא שלפה עט מכיס
החולצה שלי, תפסה את כף ידי ורשמה על גבה את הכתובת שלה. זה
דגדג. "אני מחכה להזמנה מלכותית בדואר לערב ריקודים", אמרה
והגישה לי את העט בחזרה.  

הרכבת עצרה בתחנה האחרונה שלנו. "האוויר שקרוב לבית הוא אויר
מסוג אחר", אמרתי למאיה אחרי שירדנו אל הרציף. הושטתי לה את
הכרטיס ליד ביקורת הכרטיסים והיא העבירה אותו בשבילי ושמחה.
"איך את מגיעה מפה לבית של אבא", שאלתי אותה כשעמדנו בפתח
הכניסה לתחנה. היא לא התרכזה במה שאמרתי, עיניה חיפשו בין
האנשים. מרחוק נשמע קול בוגר אך מעוות מעט. "מאיה, מאיה..."
הקול התקרב. אדם כבן עשרים ומשהו הופיע מאחורינו והרים את מאיה
גבוהה, גבוהה ואז והוריד. מאיה צחקה צחוק מתגלגל.  "התגעגעת
אלי?", שאלה מאיה כשפניה זורחות אליו. הוא היה גבוהה קצת מעל
הממוצע, עם שיער קצר וזיפים של כמה ימים. על פניו מרוח חיוך
אמיתי של ילד. "התגעגעתי מאוד", גם הוא זרח. "הבאת?" הוא שאל
אותה ופתאום פניו נראו מודאגות. היא הזדרזה לפתוח את התיק
ולהוציא את העיתון המשפחתי. הוא דפדף במהרה בעיתון עד שהגיע
לעמוד האחרון. "איזה יופי של מטוס ציירת!" הוא אמר בהתלהבות
ומשך את תשומת ליבם של כמה נוסעים שהיו בדרכם החוצה. תומר
המשיך לבחון את הציור עוד מספר שניות. "איפה אנחנו?", שאל ואז
הביט בחשדנות במאיה. "אנחנו ליד ההגה, אבל לא רואים אותנו, כי
אלו חלונות שחורים", היא הצביעה על הדף. "הבאתי לך גם מתנה,
אבל את זה אני נותנת רק בבית", אמרה מאיה. "נו, בבקשה בבקשה,
תגלי לי מה הבאת לי", הוא התחנן. מאיה עצמה את עיניה הגדולות,
שילבה את ידיה והנידה את ראשה לשלילה. "אוף..." הוא רקע עם
רגלו על הרצפה. מאיה הסתובבה פתאום לכיווני. "זה אסף שפגשתי
ברכבת והוא מסדר קלטות..." היא חיפשה את המונח. "עורך סרטים",
תיקנתי אותה. "מזל טוב, תומר", אמרתי לו. תומר עמד במקומו
כשידיו מונחות בצד גופו ורגליו ארוכות ומרושלות. ילד כלוא בגוף
של מבוגר חייך אלי חיוך מבויש. "תודה", אמר בעודו מסתכל לכיוון
הרצפה. מאיה הסתכלה עלי ודמעות גדולות החלו לזלוג מעיניה. היא
פנתה לחבק את תומר חיבוק גדול כמו שרק מחבקים חבר הכי טוב או
אח. בזמן שחיכיתי למונית בפתח התחנה, תומר ומאיה התחרו את הדרך
בריצה והירח הגדול זז איתם עד שהגיעו הביתה.