היום בו נגמרו המילים לאחותי הגדולה, היה היום שאבי הביא
לביתנו תוכי לבן, שבראשו היתה ציצית צהובה. למרות שכנפיו היו
קצוצות, היה מקרטע בנוצותיו מעוף קצר בכלובו הקטן, בין מעמד
ענף אחד לאחר. על אף שהמוכר הבטיח לאבי באופן נחרץ שתוכים מזן
זה, כמעט ואינם מדברים, לתוכי היו רצונות משלו, ומרגע שהגיע אל
בין כותלי ביתנו, לא חדל מלחזור על המילים שדיברה בהם אחותי.
רצה הגורל, וכל המילים שאמרה בחייה, אמרה באותו היום, והתוכי
שחזר מילה במילה אחר כל שהגתה בכובד לשון, כמו הפקיע מפיה את
זכות הדיבור. כך נאלמה אחותי באותו ערב, ומאז שתקה שתיקה
ארוכה.

אמי, שהייתה נסערת תמיד, נסערה עוד יותר, סמרה שערותיה הקצרות
כקיפוד דוקרני, והייתה מבקשת את מחיר השתיקה מאבי מאותו יום
ואילך. אבי שנטל על עצמו עשרה קבין של אשמה בגין שתיקתה של בבת
עינו, מחל על כבודו, ושיער ראשו שהיה שחור כפחם, היה הולך
ומלבין כנוצותיו של אותו תוכי, עם כל עלבון שזרקה בו אמי.
כבמעשה השטן, למחרת היום בו נטל את הדיבור מאחותי, השיר התוכי
נוצותיו הלבנות, ובמקומן צימח נוצות שחורות להפליא, שהיה מתהדר
בהן בכלובו המסורג. אמי שנתנה דעתה לעניין וחששה שמא ייטול
התוכי דיבור גם מגרונם של יתר ילדיה, עמדה על רגליה, וביקשה חד
וחלק את גירושו של התוכי לאלתר. אבי, שחמל על יצירי אל ושטן
כאחד, לקח את התוכי ושיכנו על כלובו בבית אמו, היא סבתי רבקה.
באותה תקופה של ילדותי, כשלתפוזים היה ריח תפוזים והקישואים
היו ארוכים וירוקים, החלה אמי להתרוצץ עם אחותי בין רופא אף
אוזן גרון אחד למשנהו. הרופאים השונים, על אף שלא הצליחו לעמוד
על מקור הבעיה, שלא לומר לגרום לילדה לומר ולו דבר מה, הצליחו
בכל זאת לטפל  בדלקות אוזניים וכאבי גרון, שהיו באותה תקופה
נפוצים, לא פחות משהם נפוצים כיום.

אחד הרופאים הרהיב עוז והציע שאמי תיוועץ עם רופא נפש, שאולי
יוכל לאחות איזשהו שבר שנוצר בנפשה של הילדה, שבעטיו חדלה
מלדבר ונאלמה כאסירה בשתיקתה. על אף שאמי פקפקה רבות ברופאי
נפש ששמם יצא אז לשמצה, קיבלה את עצתו בחריקת שיניים, והחלה
נועצת עם טובי המומחים, שאף הם הודו כעבור זמן, שקצרה ידם
מלהושיע. משאפסה כל תקווה, נועצה גם במקובלים, שהחלו צצים
ברחבי עירנו כפטריות לאחר גשם. ערב אחד התדפקה על דלתו של אחד
המקובלים, שהשמועות הילכו עליו, שמדי בוקר, שעה שעומד ומתפלל
בקרן זווית תפילת שמונה עשרה, עשר יונים לבנות מתעופפות
ומושכות בציציותיו. אותו מקובל ששמו נשכח מזיכרוני עתה משאני
כותבת תולדות המקרה, משך בזקנו הלבן, הניד בראשו מצד לצד, ואמר
שהתרופה למכה היא במכה עצמה, וכשם שנחש מרפא את נשוך ארסו סופו
שהתוכי ירפא שתיקתה של הבת.

כנשוכת נחש בעצמה שבה אמי באותו ערב לביתנו, ועמדה על רגליה,
ולא חדלה מלעמוד עד שלא יצא אבי בחופזה להחזיר את התוכי מבית
אמו לביתנו. כך הוחזר התוכי, והכלוב הושב על מקומו משקדם,
ומלפניו מיהרו והביאו את אחותי. כולם וגם אני שמלאו לי אז לא
יותר משלוש שנים, עמדנו ממתינים בכיליון עיניים כיצד ירפא
התוכי את השתיקה שכפה על אחותי הגדולה.
כך עמדנו והמתנו עד עלות השחר, והתוכי עמד גם הוא על ענף אחד
בכלובו, והתבונן בנו בעיניו הצהובות ירוקות מבלי לומר דבר.
בערב המחרת, שבנו ועמדנו עד הבוקר, וכך חלפו מספר ימים, בהם
היינו עומדים וממתינים להתרחשות כלשהי . משיצא השבוע ושבוע חדש
עמד לפנינו, ומאחר וכלו בנו כוחות העמידה, החליטה אמי לוותר
ובכל זאת הותירה את הכלוב על מקומו, שכן כבר נרקמו קשרים
עבותים של חיבה בין התוכי ובין אחותי.
כך חלפו הימים, ואיבה גדולה הלכה וצמחה בין אמי והתוכי. עדיין
זכרה לו לתוכי חטאיו משכבר, והייתה מביטה בו בעין עוינת ועין
עוינת פחות, כי בכל זאת היתה בה תקווה שיתגשם חזונו של המקובל,
לולא כן, אני מאמינה שהייתה מולקת צווארו מבלי להניד ולו
עפעף.

בחלוף הזמן, התרגלנו לשתיקתה של אחותי, ולנוכחותו של התוכי,
שהיה מקבל בצווחות צהובות ציצית את באי הבית, והיה נובח כל
אימת שהדוור היה בא ומתדפק על דלתנו. בינתיים אבי טיכס עצה
ואילף את התוכי כך שידבר את רצונה של בתו השותקת. ואמנם בכל
פעם שהיה לאחותי דבר מה להגיד, היתה באה ועומדת לפני הכלוב
והתוכי היה מדבר ואומר את אשר ביקשה לדבר, ופרט לו ולה איש לא
ידע.
פעמים גם אנו נעזרנו לא מעט בכישורי השפה של התוכי, וכשהיה דבר
מה מיוחד לומר למישהו בבית, היה גם הוא נעמד וממתין שהתוכי
ישמש לו כפה, וידבר בדברים שלא נוח לו עצמו לומר. רק אמי
שהייתה דברנית ולא התביישה לומר מה שהיה לה לומר, אמרה ודיברה
כאילו לא היה בביתנו התוכי.

סוף מעשה שהתוכי שלמד לדבר בשפת אדם, סיגל לעצמו תכונות
אנושיות לא פחות. הוא היה מתבונן בהלכות בני הבית, ולבו נכמר
בו על שנטל את הדיבור מגרונה של אחותי, שהיתה נעימה וצנועה.
בוקר אחד החליט להשיב את הדיבור לגרונה של אחותי, ועל אף שסבר
שטוב היה עושה לו היה נוטל במקום זה שהחזיר, דיבור מגרונה של
אמי בחר שלא לעשות כן. כך פחות או יותר, שבו דברים על מקומם
פרט לשערות ראשו של אבי שנותרו לבנות כנוצותיו הראשונות של
התוכי.



תודות לבעלי היקר, שהגיה, האיר והעיר
מוקדש באהבה לבתי גפן שבתאריך 1/9/2005 אמרה "אני" ולבני בר
שבתאריך 2/9/2005 עדיין אינו אומר דבר

                                2/9/2005