עוד נשמע קולך מצלצל באוזניי בצלילי ציפורים של גן עדן.
עוד עולות בחלומותיי עינייך הזוהרות בצבעי רוך ונוי.
ונראית עוד דמותך בהילת אור קורנת מתגמדת באופק - ואת איתנה
בדרכך.
והנני עומד ואינני הולך אחרייך.
כי בא יום ארור וחשכו השמיים ונפל החוצץ באין זוז.
מקום בלבי בו צמחה אהבה טהורה נפער החלל העמוק.
והנני עומד ואינני הולך אחרייך כי חרץ הגורל בהינף יד רפה
והפריד את דרכי מדרכך לתמיד.

בעודו ניצב בפרשת הדרכים הסתחרר וחיפש בין באים והולכים:
מי יגיד מעשיו מה כעת?
כך עמד ותהה ומלאך הגורל קיפץ במחול השדים מסביבו:
הוא הרים את ידו, הוא מיקם את עיניו בפרשת הדרכים שניתנה בידו

והנה נתבהר לו מה דרכו בחיים ומה כיוונו הוא שלו.

הוא פסע בלי חופזה - צעד צעד בזמנו
לעתים כרע ברך אך שב והמשיך
בשעה בה נראה כי אפסו סיכויים, הביט בשרטוט כף ידו -
(אות קין אותו הוא נושא עד עכשיו) - וידע כי עליו להמשיך.

הוא נלחם
הוא יסד ובנה
העמיד סוגדי דרך עם רב.
עור מצחו קומת קיפולים עמוקים ושריריו התרככו לא מעט.
וכעת בשעה בה נראה כי תם מסע מכשולים, שוב שיחק הגורל עם ידו
והצליב את דרכי הדודים.
הוא הביט בעיניים לחות באישה שאהב פעם כל כך
ומבעד לעיניה ראה את חייו זורמים ושוצפים את פניו:
הוא ראה במקומה את העץ שנטע, את הבית שבנה לא הרחק  ...את
ילדיו שנשא על כתפיו ואלה נתלו על העץ... ונזכר בבירור ביום בו
אמרה "איש איש נועד לדרכו".