I
"היי דניס, חכה לי," נשמעה קריאה באוזניי כבעלת קול מוכר מאוד.

אחרי מספר קריאות כאלה זיהיתי את הקול, נעצרתי והסתובבתי לוודא
שצדקי.
כמובן שצדקתי. איך היה אפשר לבלבל את הקול המתוק הזה עם מישהי
אחרת חוץ מהילדה הזו. כאשר הבטתי לעבר הקול וראיתי את מקורו
אפילו שכחתי את ה-53 שלי במקרא שהבטיחו עונש אכזרי בבית. הקול
הצלול והמענג בעל מבטא צרפתי רך היה שייך, כמובן, למישל
היפיפייה מכיתתי. כשראיתי אותה רצה אלי בדילוגים גם הלב שלי
התחיל לדלג כמו לב של כלב הפועם בקצב המהיר פי-30 אולי משל בני
אדם. באותו הרגע הרגשתי עצמי כילד המאושר ביותר ביקום. מה יכול
להיות יותר טוב מנערה שרצה לקראתך כששיערה השאטני והחלק מתנופף
ברוח כמו עלי שלכת זהובים בסתיו, עיניה הירוקות השולחות
ניצוצות אור לכל מקום שהיא מביטה בו והחיוך על פניה הנפלאות
מאיר את הרחוב כולו?!
"מה קורה מישל?" חייכתי אליה והמשכתי לנוע קדימה כדי לא להראות
את התרגשותי.
"סתם, פשוט לא רציתי ללכת לבד הביתה וקיוויתי שתלווה אותי, אם
אתה לא מתנגד כמובן," אלתרה מישל ושלחה חיוך מעריץ אלי.
הייתה לי תחושה שעוד מעט היא תבקש ממני איזו טובה או משהו כזה
ושהחיוך היה טריק מצוין לפני משהו שהיא הייתה מבקשת.
"אז כמה קיבלת במקרא?" שאלה מישל כדי לרסן את השתיקה.
"מה זה משנה לך?" בקול מעליב הגבתי ולאחר מכן הצטערתי על יחסי
העוקצני.
"לא יודעת, סתם שאלתי. מה אסור לשאול?" פלתה בעצבנות.
לא עניתי ישר. "חמישים ושלוש," אמרתי מבלי להביט בה וחיכיתי
לתגובה מופתעת ממישל, כי בדרך כלל הציונים שלי היו מעל 85.  
"כיף לך, אני קיבלתי ארבעים ושבע ופלוס המורה כתבה לי פתק
להורים שאני יורדת במקרא בזמן האחרון... רגע, כמה אמרת
שקיבלת?" שאלה שוב בהתפלאות ועיניים פקוחות כאילו עוד רגע
הייתי מגלה לה את סוד חיי.
"לא היה לי כוח להתכונן וזוהי התוצאה כפי שאת רואה. יהיה לי
מזל אם נתראה מחר בבית הספר, אם את מבינה למה אני מתכוון,"
ניסיתי קצת לבדר אבל כנראה בדיחות מסוג זה לא היו הסגנון שלה.

מה עכשיו לעשות? שאלתי את עצמי מהרהר וחושב על הילדה הנפלאה
לצדי. אפשר לנחם אותה קצת, אבל מה זה ייתן לי? זה סתם ייחשב
כחנפנות מיותרת. אפשר לעשות את הצעד שמזמן רציתי לעשות ולהזמין
אותה לטייל איתי. אבל כנראה היא לא תסכים בגלל שרק לפני ארבעה
ימים נפרדה מחברה השביעי אולי, טוב מי סופר?! חוץ מזה מה יש לה
לעשות עם מכוער כמוני, הרי היא כזו כוסית יפה ומהממת. אם היא
תסרב אז אני ארגיש יותר מושפל ומצבי יתדרדר ממש עמוק לתוך
האדמה. בזמן שהייתי חושב ומתלבט מה לעשות או להגיד התקרבנו
לביתה של מישל וזמני הלך והתקצר.
"תודה שלווית אותי הביתה דניסססס," משכה את שמי לכמה שניות
בקול כל כך סקסי. "אז נפגש מחר בבית הספר, טוב?!" בנימה
ילדותית ומרגיזה אמרה מישל וגרמה לי להרגיש קצת מטומטם.
"K.O., נתראה מחר, ואל תשכחי להביא מחר את המחברת שלי
במדעים!"
"אין בעיה," ענתה מישל ולפני שניסיתי לומר משהו היא הייתה כבר
מאחורי דלת הכניסה.
וכך הלכתי לי לדרכי הביתה מתוסכל ומעוצבן על עצמי שאני כל כך
פחדן ואין לי ביטחון עצמי אפילו כדי לדבר שיחה נורמלית עם בת.

לחץ כבד שרר בלבי ולא היה לי מושג איך לשחרר הכל מעלי ולשכוח
מהעניין. זה היה ברור מאליו שהעניין לא ישכח ויציק לי יותר
ויותר.
עד כמה שאהבה זה דבר קשה. מה שמוזר באהבה הוא זה שרק בהתחלה
הכל מסובך ולחוץ. אחרי שעוברים את המכשול הראשון הדרך הופכת
להיות סלולה וישרה כמו סרגל. כנראה שזה כל הקטע באהבה ושמי
שעובר את המכשול יכול ליהנות מחיים שלווים ומלאי חום. טוב, פרט
למקרים מסוימים שבהם החיים הם לא אגדה ולא הכל מסתדר כפי
שרוצים ופשוט צריך לנסות לתקן את המעוות או להמשיך לחיות עם
זה, שזה בהרבה יותר מסובך.
זה היה אחרי הצוהריים ואני ישבתי מול המסך המתלהט של המחשב כי
חוץ מעיסוק זה לא מצאתי דבר אחר לעשות. בזמן ישיבתי מול המחשב
הרהרתי על המפגש עם מישל ובכלל על אהבה ועד כמה שהחיים שלי לא
שווים כלום ואני חסר מזל לחלוטין. ופתאום בלי הודעה מוקדמת,
בזמן שחשבתי, הרגשתי במין אנרגיה פנימית. ברגע ההוא משהו קרא
לי לקום ולרוץ למרחקים, לעוף מעל העננים ולגעת בכוכבים. הופיעה
לי כל כך הרבה אנרגיה חיובית שפשוט לא יכולתי לשלוט בה ולאט
לאט השתלבה אנרגיה זו עם מחשבות רומנטיות ומרתקות על מישל-כמו
שזה בדרך כלל. במחשבות אלו באו גם רעיונות מאוד מקוריים
ומועילים שיכלו לעזור לי עם מישל. מה מישל?! יכולתי להשיג לי
כל בחורה שהייתי חולם עליה. אילו מישל הייתה מופיעה ברגע זה
לידי, בטוח היה לי את האומץ לעשות דברים מופלאים ומשוגעים
איתה. הייתי בטוח שמה שאעשה יגרום לה אושר רב ויהפוך אותי
לנאהב בפניה.
מעין האנרגיה הזאת ואיך לנצל אותה לא עלה על דעתי. כדי להבין
איך להשתמש באנרגיה הפתאומית הזו נחוץ היה לי מישהו שאפרוק
עליו את כל מטען הרגשות שלי...

II
הטלפון צלצל בביתו של גיא ואמו ענתה. הוא שמע את אמו קוראת
לו:" גיא, טלפון!"
"אני כבר עונה," קרא גיא מלמעלה והרים את הטלפון ליד המחשב.
"הלו?"
"היי, זאת אני קורין," קול נעים ענה בצד השני של הקו.
"מה קורה מותק?"
"בסדר, אני חושבת. התגעגעתי אליך ורציתי לשמוע את קולך".
"נעים לשמוע. גם אני חשבתי עליך ורציתי לשלוח לך MAIL-E
חמוד."
"איזה מתוק..." בגירוי מפתה גרגרה קורין. פתאום בין שניה שינתה
את טונה ושאלה בתוקפנות: "למה אני רואה היום את מיכל נשענת
עליך בכזאת חוצפה? מה זה אמור להביע?"
"מתי?" בהפתעה מוחלטת ובקול מכחיש שאל גיא.
"היום בהפסקה, כאילו אתה לא יודע?!" נשמעה עוד יותר מעוצבנת.
"חמודה שלי תרגיעי. לא היה כלום. סתם ישבנו עם החבר'ה, צחקנו
והיא סתם באה ושמה עלי יד, אז מה?"
"זה לא סתם 'אז מה' וזה לא 'סתם יד', היא בפירוש חיבקה אותך
בצוואר. זה מרגיז אותי שמאחורי גבי כולן נתלות עליך ואתה משחק
אותה כאילו לא קרה כלום."
גיא התחיל להצטער שהרים את הטלפון. הוא באמת לא הרגיש כלום
כלפי מיכל ואפילו לא שם לב שהיא נשענה עליו. הוא היה חבר של
קורין כבר חודשיים ואהב אותה כמו שלא אהב אף אחת מחמש החברות
האחרות שלו. בדרך כלל היה זורק אותן אחרי כל חודש אם הן היו
מתחילות לעצבן אותו עם כל מיני דרישות, אבל עם קורין זה היה
אחרת. אותה הוא רצה לשמור למרות שזו לא הפעם הראשונה שלה שהיא
מתפרצת עליו.
היא הייתה בחורה כוסית בעלת גוף משגע שאף אחד לא ויתר על להביט
בו וקרו מקרים שלבנים נתפס הצוואר בגללה ואפילו שניים התנגשו
אחד בשני עם הראש. היו לה עיניים כחולות, שיער בלונדי ארוך
וחלק. ממש כמו שבחורה מסרט פורנו אמורה להיראות. לא נמאס כבר
מעיניים כחולות ושיער בלונדיני, אני שואל את עצמי? אי אפשר
למצוא משהו יותר מקורי ואקזוטי אם אפשר לקרוא לזה ככה?!
היא כמו היפות האלו שחושבות שהיופי שלהן מרשה להן לעשות הכל
בבנים. סנובית ודוחה בצורה מעליבה את רוב הבנים שהציעו לה קשר
כלשהו. אפשר להגיד שרק כל שמיני הצליח להשיג אותה. מה כבר יש
להשיג - מטאטא ארוך וזהו.
למרות זאת גיא לא היה צריך להתאמץ הרבה למענה. היא פשוט הופנתה
כשהוא שלח אליה את הרומנטיקה שלו וכך היא רצה אל זרועותיו.
"אבל קורין, תביני, באמת לא היה כלום. את יודעת טוב מאוד שאני
לא אוותר עליך לאף אחת ואני פשוט מת עליך. את גורמת לי להרגיש
מאושר כשאני מביט דרך עיניך, להרגיש שאני נחוץ למישהי שאוהבת
אותי. כמובן אם את עדיין אוהבת אותי..."
"זאת הבעיה שלך, אתה מסתכל דרך העיניים שלי ועובר אותן... וחוץ
מזה ברור שאני אוהבת אותך, אז למה לי להתאמץ ולנסות לפתור את
הבעיות שלנו ביחד?"
"בואי נשכח מהמקרה הזה, טוב?" פתאום הופיע שניה של שקט. "אז מה
עכשיו יהיה? תאסרי עלי לדבר עם בנות ולהתקרב אליהן, או מה?"
"נו בסדר, בסדר אבל תבין אותי, אני מתה עליך וכשאני רואה דבר
כזה זה גורם לי להרגיש שלא אכפת לך ממני." בטון ילדותי התחנפה
קורין.
"אני אומר לך, אם אני אוהב מישהי אחרת או שאת לא תמצאי חן
בעיניי - את תדעי את זה ראשונה."
"באמת תודה רבה לך. איזו התחשבות מצדך. 'אני אדע ראשונה'."
חיקתה אותו בלעגנות.
"את רואה, את תמיד חייבת להמציא משהו, חייבת להידבק לכל משפט
שאני אומר. אולי תפסיקי עם הילדותיות הזאת?"
 קורין הרגישה נבוכה ולא הוסיפה דבר. "אז אתה רוצה להיפגש
היום בערב? נלך לפארק, נשב איפשהו במקום מבודד, אני ארגיע אותך
קצת ואשחרר את הלחץ מגופך השרירי. אם אתה רוצה אשב עליך ונתנשק
כ......ל הלילה מצדי."
"צעד מושלם מצידה," חשב גיא. למה הוא לא מצליח לעשות זאת לאף
בת. טוב לפחות הכל הסתדר קצת, חשב. "למרות שהיא העלתה לי את
הפיוז אולי כדאי להתרענן קצת בכל זאת".
"טוב, אז אני אבוא אליך בשבע משהו כזה K.O.?"
"אין בעיה נשמה. אז בשבע אתה אצלי ותיזהר לאחר!"
"טוב, ביי."
כמה שגיא שנא להסביר כל תנועה שלו לחברותיו. לפעמים, האמת, זה
היה יוצא לו לגמרי לא רע וכמעט כל פעם הבנות היו נתפסות בחכה
והוא היה יוצא יבש מהמים.
הטלפון צלצל. "אני אפרק את הטלפון המעצבן הזה", בעצבים התפרץ
גיא.
"הלו!" צעק לתוך השפורפרת.
"לא צריך לצעוק עליי, עדיין לא אמרתי כלום."
"או, מצטער דניס. כל היום הטלפון הזה מצלצל ומצלצל, אני לא
יכול לסבול אותו!"

III
"מה קרה גיא? אימא מנדנדת, נפרדת מקורין או שירו לך בראש?"
"קרוב דניס, קרוב. הייתה לי שיחה עם קורין עכשיו ותשמע מה היא
אומרת לי: 'מה זה שמיכל נשענת עליך ככה מאחורי הגב שלי'. היית
מאמין?! אני כמעט התפוצצתי מהזיבולים האלה. מה זה אמור להביע
לעזאזל."
"תירגע חבר. מה אתה בלחץ? ספר, מה קרה?"
"סתם, שום דבר מיוחד. מיכל שמה עליי יד וקורין מתחילה להמציא
סיפורים שאני אוהב את מיכל ומתנהג כמו בן זונה מאחורי גבה."
"עזוב שטויות. היא לא התכוונה לזה."
"אז למה היא התכוונה? אם זאת הייתה מישהי אחרת ולא קורין היא
הייתה יכולה לנשק את התחת שלי לשלום כבר מזמן. אבל איתה אין לי
מושג מה מחזיק אותי להתפרץ עליה."
"ניחש פרוע, גיא: אתה אוהב אותה אולי?! לא חשבת על זה או מה?
מה קורה אתך, אתה כבר לא יכול להבין את עצמך מרוב לחץ?" הייתי
מופתע מהתגובות של גיא עד כדי כך שלא הבנתי מאיפה זה בא לו.
"טוב, עזוב את החרא הזה. הספיקו לי זיוני שכל מקורין, אל תוסיף
עוד אני מזהיר אותך! פשוט רד מהעניין ושכח את זה," בכריזה אמר
גיא.
לא יודע מה היה קורה לו אם הייתי מוסיף עוד מילה, אני אפילו לא
רוצה לדעת.
"תגיד למה התקשרת? סתם?" שאל גיא.
"כן, רציתי לדעת מה קורה אתך." לא רציתי להעלות את הנושא
האמיתי שהתקשרתי בגללו. רק זה חסר לו, שאני עוד אפיל עליו את
הבעיות שלי. יש לו הרבה משלו.
"אה... אז זהו, זה מה שקורה, חברה שלי יושבת לי על הראש. ובכלל
נמאס לי כבר מכל החברות האלה. אני רוצה ראש שקט, בלי רעש, בלי
התחייבות ודברים כאלה. כאילו אני חייב משהו למישהי."
מצב מוזר הא? אני מת שתהיה לי חברה והוא רוצה שקט בחיים. "אל
תגיד לי שלא כיף שמישהי תמיד לידך ואוהבת אותך, אתם מבלים יחד
וזה...?" ניסיתי לקלוט מה גורם לו ליחס כזה.
"תאמין לי דניס, אחרי כמה חברות מטומטמות כאלה לא תרצה לראות
עוד בנות בחיים שלך. הן יוציאו לך את כל המיץ. אולי בהתחלה זה
נשמע ככיף ודבר מעניין אבל... איך אני אסביר לך... תראה, אולי
בינתיים אתה לא תבין את זה עד שתנסה על עצמך."
"אני יודע. בגלל זה אני דווקא כן רוצה להתנסות בעצמי ולקבל
החלטות לבד לגבי 'אם אני רוצה חברה או לא'. טוב, תראה אני חייב
לזוז. אז נתראה כבר מתישהו... ואני מצטער על מה שקרה עם
קורין," ניסיתי להראות את דאגתי.
"הכל בסדר, אין לך מה לדאוג. אנחנו כבר נסתדר איכשהו. תודה בכל
מקרה. K.O. נתראה בסביבה, ביי."
עניתי "ביי" וכיביתי את הטלפון.
אולי גיא צודק, הרהרתי. חוץ מזה בנות באמת זה כאב ראש לא קטן
לפעמים (בלי להעליב). אבל בכל זאת אני רוצה להתנסות בתחושה
המפתה הזאת. ברור מעליו שכולם בגילי מגיבים כך. עכשיו אני רק
צריך להתרכז ולתת את כל מה שיש לי, שזה ממש קצת, כדי להשיג לי
את אהבת חיי שבמקרה זה זאת הייתה מישל.

IV
אני ומישל היינו על צוק גבוה מאוד שמשקיף על האוקיינוס הענקי
שלרגליו. צבע המים היה כחול כהה וחזק שהראה על עומק המים. המים
היו רגועים וכמעט ולא היו גלים. השמש כבר נעלמה אל מעבר לאופק
והשאירה אור זהוב אדמדם וסגול שנפל על קצוות העננים הרבים
שהתווספו מעל המים. העננים היו קטנים ולכל ענן היה גוון צבע
מיוחד לצורתו, כל אחד היה יפיפה באופן שונה ולא ניתן לתיאור.
על גבי הצוק השתרע שדה אין סופי של דשא ירוק עז, שלפעמים צצו
ממנו פרחים צבעוניים. על קצה הצוק עמדו שני עצים עתיקים שבינם
הייתה תלויה נדנדה ישנה. ובכל המראה המרהיב הזה היינו שנינו
יושבים בנדנדה, מחובקים. אני העברתי את אצבעותיי בין שיערה
המשגע שליטף את פניה בכל משב רוח קליל. ראשה היה על החזה שלי
ולבי היה רץ מצד לצד כמו פינגווין. שמתי את הסנטר שלי על ראשה
וחיוך כליל עלה על שפתיי. הידקתי את ראשה חזק יותר אלי ונשקתי
על מצחה... ופתאום שמעתי רעש מחריש נורא ואחריו הכל נעלם כלא
היה.
הבנתי מה שהבנתי אבל המחשבה הראשונה שצצה לי בראש אותו רגע
היא: איך לכסח את השעון המעורר החרא הזה שמצפצף ברגעים כאלה
נפלאים.
קמתי מהמיטה והלכתי לצחצח שיניים. אחרי שהייתי רענן התגלחתי,
לבשתי חולצת     'NIKE' ומכסי 'ADIDAS' (צריך להתלבש מקורי
בימינו) וחזרתי שוב למקלחת כדי לשים בושם וג'ל. כשהייתי במיטבי
הלכתי כהרגלי למטבח להכין קפה. במטבח עמדה אימא שלי ושטפה את
כוס הקפה שלה.
"בוקר טוב," אימא פנתה אלי.
"היי," הגבתי בקול ישנוני ועייף.
"תגיד, כמה זמן לוקח לך להסתדר? מה אתה בחורה?! היית שם עשרים
דקות במקלחת."
"אימא, מה את רוצה? צריך לשים ג'ל, וזה, וזה. הכל לוקח זמן."
"מה אתה בכלל צריך ג'ל? זה כמו חננה על הראש, זה נראה מגעיל.
חוץ מזה יש לך שיער יפה מאוד."
"אל תנסי אפילו להתחיל עם זה. אין לי כוח להתווכח. אבל ממש
לא!" איך שהיא אוהבת להתערב במראה שלי, זה משהו.
לפני שהיא הספיקה להוציא עוד הגה, שתיתי את הקפה במהירות,
לקחתי כסף לאוכל ויצאתי החוצה. בחוץ היה קריר ויבש. הרוח נגעה
בפניי וחשבתי לעצמי "הנה עוד יום חדש ורגיל מתחיל כהרגלו. ידיי
קפאו מקור והכנסתי אותם עמוק עד כמה שיכלתי לכיסים וצעדתי
לכיוון בית הספר. בית הספר כמו בית הספר בכל יום היה חצי ריק.
השעה הייתה שבע דקות לשמונה. נכנסתי לכיתה והחלפתי 'היי' עם
כמה ילדים. בדקה התשעים החלו להגיע שאר הילדים ובשמונה וחמישה
נכנסה המורה למתמטיקה ירדנה. ירדנה הייתה אישה בגיל העמידה
בעלת תספורת קצרה ושיער אפור מזקנה. עד כמה שהיא הייתה מכוערת
להחריד היא ידעה ללמד טוב וידעה מה היא רוצה מתלמידיה. כדי
שהמורה הזאת תוותר לך אי פעם לא יספיקו ליקוקים, אפשר לקבל את
הערצתה רק אם אתה תלמיד מצטיין ולא מפריע לה בשיעורים.
והנה היא החלה בשיעור עם קולה הצווחני והחיוך המאולץ שמזכיר לך
פושע נמלט. כולם התלחשו בזמן הוצאת הספרים והמחברות ולכיתה
נכנסה היא, שבגללה אני חי ונושם - מישל.
"שלום המורה," אמרה מישל וחייכה בעליזות.
"שלום לך גברת צעירה," פנתה אליה ירדנה. "את במקרה יודעת מה
השעה עכשיו?!" שאלה ירדנה וקולה נשמע לחוץ. מבלי לחכות לתשובה
שכמובן לא הייתה צריכה לבוא היא הסתכלה בשעונה אמרה: "שמונה
ורבע, מישל. שמונה ורבע," חזרה על עצמה והפעם בטון איטי
ומדויק.
"אימא שלי העירה אותי מאוחר," ניסתה להגן על עצמה מישל.
"לא!" צעקה המורה, "אני בפירוש לא אשמע עוד תירוצים ממך. אני
רוצה שמתחילת שבוע הבא את תבואי כל השבוע בשעת אפס. זה ברור
לך?"
"אבל מה קרה?! כולו חמש דקות!" התחילה מישל להישמע עצבנית.
"תתווכחי איתי עוד תקבלי שבוע נוסף," הבהירה את עצמה ירדנה
והורתה למישל לשבת. בדרך לכיסא פלטה מישל קללה עסיסית וברוגז
זרקה את התיק שלה על הרצפה.
היום עבר לאט ובלי ריגושים מיוחדים חוץ מהמחשוף של מישל שהציג
את עצמו לפניי כמה פעמים.
לאחר הלימודים בדרך הביתה, גיא השיג אותי והלכנו ביחד. הוא שאל
אותי אם אני שמתי עין על מישל או שזה רק נדמה לו.
"מה אני עד כדי כך שקוף?" שאלתי אותו בחזרה.
"הו ידידי, אתה יותר שקוף מהחזייה של פומלה אנדרסון."
"אז מה, יש לך עצות חמות לטירונים?" שאלתי.
"מה אני אגיד לך, מישל כמובן כוסית וחמודה מאוד אבל הבעיה היא
שאני לא בטוח שיש לך הרבה סיכויים איתה."
"אתה מספר לי."
"תראה, אתה יכול לנסות לעשות עם זה משהו. נגיד והיא תסכים
ותהיו חברים, ואז מה?"
"למה אתה מתכוון?" לא קלטתי לאן הוא חותר.
"נו... תהיו ביחד, תלכו לכמה סרטים, תתנשקו אולי אבל בסוף זה
ייגמר מהר מאוד כי הנשמות שלכם לא תואמות. היא סנובית ולא נראה
לי שהיא מלאך כשזה מגיע לבנים. ואתה נפש טהורה, אתה מתחשב
ויודע לאהוב. אתה מבין?"
"אולי זה דווקא טוב... כל אחד ישלים את החלק החסר של השני
וביחד התמונה תהיה מושלמת," ניסיתי לשנות את דעתו.
"יותר מדי סרטים דניס, זה מה שאתה רוצה שיקרה, אבל זה לא עובד
תמיד במציאות. אתה יודע מה? TAKE A SHOT. מה כבר יקרה אם היא
תסרב?"
"לא, שום דבר לא יקרה, נכון גיא?! חוץ מזה שלבי ישבר, לא אוכל
להביט בה עוד אף פעם, אהיה מושפל ואחשיב את עצמי לכישלון הגדול
על פני האדמות. חוץ מזה הכל בסדר," למי הוא חושב שהוא משווה
אותי?!
"הי, אל תחמיר על עצמך. אתה חייב לנסות אם אתה לא רוצה להישאר
לבד עד גיל 25 נגיד. יכול מאוד להיות שזו ההזדמנות שלך ללמוד
משהו על החיים בעצמך," בדבריו היה משהו שנתן לי ניצוץ תקווה
קטן. "ועוד דבר... אם אתה בוחר באפשרות לעשות משהו, תעשה את זה
על ידי מכתב אהבה. זה תמיד פחות מסוכן מאשר לקבל התקף לב כשאתה
מולה."
"תודה גיא. אני מעריך את עזרתך." זה באמת עזר לי.
"אז ביי."
"ביי," ענה לי גיא והלך לדרכו הביתה.
אחרי השיחה עם גיא נורא התחלתי להילחץ ולחשוב על כל האפשריות
שיכולות לקרות ביני לבין מישל. וכשאני שוכב במיטה ועדיין
מחשבותיי מופנות אליה אני לוקח את עצמי בידיים ומחליט חד וחלק
שאני הולך על זה.
באמצע הלילה התעוררתי ורציתי לשתות. הלכתי למטבח, מזגתי לעצמי
מיץ מנגו צהוב וחזרתי עם הכוס לחדר. הנחתי את הכוס על השולחן
שלי וישבתי על הכיסא שליד. מנורת השולחן הייתה דלוקה ואני
בהיתי כמהופנט על הצבע היפה של המיץ שנוצר כתוצאה מחדירת אור
המנורה דרכו. כל פעם שסובבתי את הראש הנוזל שבכוס החליף גוונים
מכתום לצהוב וההפך. מחשבותיי על מישל לא עזבו אותי. לקחתי דף
פוליו מהקלסר שהיה על השולחן, הוצאתי עט מהקלמר ונתתי לידי
ולרגשותיי להתבטא על הנייר. כתבתי מכתב יפיפה למישל. כשקראתי
אותו לא האמנתי עד כמה הוא יצא מוצלח. במכתב הסברתי בצורה
מרגשת את רגשותיי כלפיה, מחשבותיי, חלומותיי וכל האמת לגבי
הילדה הנפלאה הזאת. תיארתי מה אני אוהב אצלה, עד כמה היא גורמת
לי להרגיש פרפרים בבטן והמכתב העביר את התחושה שלי אותו רגע
בדיוק. הדבר היחיד שנשאר לעשות הוא למסור את המכתב ולחכות ליום
הדין שבו היא במלוא האחוזים תגיב בשלילה.

V
"מה קרה?" שאלתי אני כשראיתי בכיתה הרבה ילדים עומדים סביב
המחנכת שלנו. המחנכת לא הייתה אמורה ללמד אותנו עכשיו. כולם
נראו מבוהלים ומופחדים כאילו הודיעו להם את התאריך שבו השמש
תפגע בכדור הארץ.
"שמעתי שקרה משהו למישל," הסבירה לי הדס את פשר המהומה.
"טוב.. כולם למקומות," החלה המורה להושיב את כולנו.
"אחרי שהכל נרגע היא החלה בדבריה. "היום נודע לי שמשהו נורא
קרה למישל..." אחרי היסוס היא המשיכה, "היא מאושפזת בבתי חולים
עכשיו." הכיתה נשארה שקטה ומובהלת. לבסוף צצו מליון שאלות מכל
עבר.
"שקט!" הרימה המורה את הקול. "תנו לי להסביר עד הסוף ואז תשאלו
שאלות. היום בבוקר התקשרה אימא של מישל ואמרה שאתמול בלילה היא
נפגע מאופנוע שלא ראה אותה בזמן שחצתה את הכביש. מצבה לא יציב,
היא קיבלה מכה בראש ויש לה שבר ביד."
הכיתה החלה להחליף מבטים. אף אחד לא ידע מה לומר או איך לקלוט
את האירוע.
"אני יודעת שקשה להאמין שמישהי דווקא מהכיתה שלנו תכלא למצב
כזה, ולכן אני רוצה שכל אחד ואחד מכם יכין למישל מכתב או מתנה,
אולי כמה בנות יקנו בונבוניירה והבנים..." המילים שבאו אחרי
אני כבר לא שמעתי. שקעתי בבועה שלי וכמעט שבכיתי. לא ידעתי מה
לעשות אותו רגע, הכל נראה לי כל כך אבוד. שאלתי את עצמי מה
יהיה איתה? האם היא תחלים? אולי היא בכלל תאבד את הזיכרון שלה
לתמיד. פחדתי לחשוב על הדברים האלה, עצמתי את עיניי ושמתי את
ראשי על השולחן בין הידיים. לאחר זמן קצר הרמתי את הראש ופלטתי
אנחה גדולה.
"...אתה תדאג לפרחים דניס," פנתה אלי המורה בהפתעה. "כל אחד
ייתן לך כסף ואתה תלך ותקנה זר פרחים, בסדר?" לא הייתה לי בעיה
לעשות את זה. מילא הייתי קונה לה פרחים בשלב כלשהו אבל רק
שהסיבה הייתה אחרת.
"בסדר," עניתי.
"בעוד חמישה ימים יתנו לנו לבקר אותה ואני רוצה שהכל יהיה מוכן
עד אז. אני סומכת עליכם," סיימה המורה.
מצבי היה קשה. לא יכולתי לקלוט דבר בשיעורים, לא הקשבתי וכל
הזמן חשבתי על מישל. מסכנה, הרי היא כל כך שבירה ועדינה. אבל
הכי גרוע מכל הוא שהרגשתי שהיא הולכת לה ואני נשאר לבד מבלי
לעשות כלום כדי לעצור בעדה כי לא ידעתי מה אוכל לעשות.
כשחזרתי הביתה פשוט זרקתי את התיק ונפלתי על המיטה. כל היום
חשבתי רק עליה. לשיעורים לא הקדשתי אפילו דקה ולא אכלתי דבר כל
היום, כאילו ישבתי שיבה. אותו יום הפך ליום אבל בשבילי. לאחר
הצהרים, בסביבות שש יצאתי החוצה להתאוורר. הלכתי לי על שביל
הטיילת והגעתי למקום שהזכיר לי את החלום שחלמתי על מישל, על
הטבע והיופי. כנראה כל זה יישאר תמיד רק בחלומות שלי, לא יהיה
לי עם לשתף את זה יותר. ושם ישבתי, בודד, עייף ומתוסכל על
הגבעה מעל הים. שעה ארוכה הרהרתי שם וחשבתי לחזור הביתה כי
ידעתי שיהיה עלי לשמוע הרבה מאימא כשאחזור...
"איפה לכל הרוחות היית?" צרחה עלי אימא.
"סתם הסתובבתי," עניתי חרש.
"סתם הסתובבת?! תגיד לי אתה מטומטם או שעושה את עצמך?... כל
היום אני לא יכולה השיג אותך בטלפון, באוכל אפילו לא נגעת, אני
לא יודעת איפה אתה, דואגת לך כל היום ואתה 'סתם הסתובבת!" הרעש
שהיא הקימה היה יכול להעיר דוב בשנת החורף שלו.
"אימא אני בסדר, כפי שאת רואה," ניסיתי להרגיע את הסערה, "לא
יורד לי דם, לא שברו לי את האף ולא דרסו אותי נרקומנים. עכשיו
תעזבי אותי, עבר עלי יום קשה ואני רוצה לישון," ניסיתי להסביר
כמה שיותר פרטים בבת אחת כדי שתעזוב אותי לנפשי.
"אולי לפחות תגיד איפה היית כל הזמן הזה ומה עובר עליך?"
"אני הלכתי לטייל, טוב? ובואי נגיד שאני לא רוצה לדבר על זה.
היום שלי הרוס ואני לא יודע מה לעשות. מה שאני כן יודע הוא
שעכשיו אני הולך לישון," הצהרתי והסתובבתי ללכת.
"אנחנו כבר נדבר מחר," שמעתי את אימא מאחורי גבי.

VI
זיעה קרה התפשטה על מצחי, קשה היה לנשום וכל הלילה חזר אותו
החלום, אותה התמונה פעמים רבות בשחור לבן כמו סרט אימה. בתמונה
ראיתי לילה, שחור ועמוק, גשם שוטף נופל על האספלט האפור שזהר
באור הירח. אני רואה נערה - מישל, היא חוצה את האספלט
האינסופי, הולכת לה לאיטה ומביטה עלי בחיוך וניצוץ בעיניה, היא
מסתכלת קדימה ופתאום חריקת בלמים מזעזעת. רק הראש שלה הספיק
להסתובב לאחור ואז זה קרה. הכל נראה כה איטי והייתה לי תחושה
שיכלתי למנוע את התאונה אבל לא, אני עמדתי ניצב ולא עשיתי דבר
במרחק של כמה צעדים. שברי זכוכית זעירים נחו על יד גופה.
כשהתקרבתי אליה פניה היו כלפי הרצפה והיא לא הראתה סימני חיים.
סובבתי אותה עם יד אחת ועם השניה אחזתי מתחת לצאוורה. על פניה
הייתה שריטה ארוכה ועניה היו סגורות. רק פיה היה פתוח קצת,
העברתי את אצבעותיי על שפתיה הרכות בפעם האחרונה ונתתי לה
להעלם מעולמי לעד בין ידיי. הרגשתי חסר אונים ובתנועת ראש חדה
כלפי מעלה צעקתי: "לא!!!"
שוב הרעש המעצבן והמחריש אוזניים של הבוקר. אתם כבר יכולים
לנחש, כן זה היה חברי הוותיק "השעון המעורר", אך שהפעם אני די
אסיר תודה שהוציא אותי מהסיוט המזעזע.
והנה סוף סוף אני מוצא את עצמי עם זר פרחים בידיים עומד מול
דלת מספר 208. הדלת הייתה לבנה ובעלת ידית הזזה. במבנה היה ריח
חריף של תרופות והכל נראה שלוו מדי חוץ מחבורת הילדים שהתאספה
איתי מול אותה הדלת. הייתה תחושה של פחד אימים גם בגלל המקום
עצמו וגם הפחד מהפגישה עם מישל.
המורה כדרכה נתנה לנו הרצאה קטנה לפני שהיינו רשאים להיכנס
פנימה. סידרו אותנו בשתי קבוצות כך שכל קבוצת ילדים תכנס
בנפרד. אני נכללתי בקבוצה הראשונה בגלל שהפרחים היו אצלי. לחדר
נכנסתי ראשון, חלפתי ליד הקיר ומולי הופיע חדר לא גדול בעל
חלון קטן בקצה שהיה פתוח קצת, על ידו היה ארון גבוה שהיו עליו
כתובות באנגלית, כנראה שמות של תרופות ובערמה מסודרת נחו דפים
שונים. מול הארון היה קיר ריק שעליו היו תלויות שתי תמונות. על
התמונות היו ציורים של... טוב האמת אלה היו קשקושים שלא יכלתי
להסביר את משמעותם. איפה שלא תפנה את מבטך היום, תראה את
הקשקושים האלה, 'אומנות מודרנית' קוראים לחרא הזה. באמצע החדר,
קרוב לקיר עמדה מיטה גדולה שמסביבה היו כל מיני מכשירים שפיזרו
אורות והשמיעו קולות שונים. על המיטה שכבה מישל מחוברת על כל
זרועותיה באותם המכשירים. פניה היו חבושים ורק היה ניתן לראות
את העיניים והאף הקטן והחמוד שלה.
ניגשתי לאיטי לשידה שעמדה לא רחוק מהמיטה והנחתי את הפרחים
עליה. חזרתי חזרה ונעמדתי מעל מישל.
"איך את מרגישה?" שאלתי בלחש.
לא הייתה שום תשובה. היא רק בהתה בי בעיניה הירוקות ולא השמיעה
צליל.
"היא עדיין לא דיברה מאז שהגיעה הנה," אמרה האחות שנכנסה כרגע
בדלת.
"וכמה זמן היא לא תדבר?" שאלה אותה המורה.
"זה תלוי. יש כאלה שיוצאים מזה תוך יום-יומיים ויש שאחרי
שבוע," ענתה לה האחות. "היא קיבלה שוק חזק בזמן התאונה. זה
קורה לרבים כמוה. לפי הבדיקות היא תהיה בסדר גמור... רק שאנחנו
לא בטוחים לגבי הזיכרון שלה," הוסיפה האחות.
"מה היא לא תזכור כלום?" שאלתי בקול רועד.
"שוב אני אומרת, זה תלוי אם היא תצא מזה בקלות," חזרה על
עצמה.

VII
שבוע קשה עבר עלי. כל הזמן לא הפסקתי לחשוב רק עליה. הפסקתי
לדבר עם חברים, אכלתי מעט וכמה פעמים הברזתי מבית הספר כדי
להיות לבד ולחשוב, למרות שלא היה הרבה על מה לחשוב אבל פשוט
מין מצב כזה שסוגר אותי בפנים ואני לא יכול לצאת ממנו. ערב אחד
טיילתי על שפת הים בעת השקיעה והבטתי אל הים. שלווה נחה על לבי
כששמעתי את קול הגלים והרוח לוחשים באוזניי. לפתע עיניי ראו
נערה צועדת לא הרחק ממני. היא הייתה בעלת שיער שאטני חלק שנע
במשבי הרוח. היא ממש הזכירה לי את מישל, ואני מרוב התרגשות
ושמחה התחלתי לרוץ אליה ולצעוק בכל הכוח:" מישל, חכי לי!" לא
הייתה תשובה מהילדה המסתורית. לבסוף השגתי אותה ונגעתי בכתפה,
היא סובבה את ראשה אלי והביטה בתהייה. לבי קרס כשגיליתי שזאת
לא הייתה מי שציפיתי לה. כמובן שזאת לא הייתה יכולה להיות
מישל, הרי היא עדיין בבית החולים.
נעמדתי במקומי והילדה המשיכה לצעוד קדימה ולהשאיר עקבות רגליה
היחפות על החול הרטוב. אני שוב נכנסתי למצב של דיכאון והמשכתי
להביט בילדה שכל כך הזקירה לי את מישל. בראש שלי ניגן שיר נפלא
של BOYZONE, שם השיר היה SORRY. השיר מילא את עיניי בדמעות
קלות ושוב האנרגיה שהרגשתי פעם, חזרה אלי והיה לי חשק לטוס מעל
הים ולגעת בשמש הכתומה-סגולה שעמדה להעלם מהאופק.
קול חלש ונעים ליטף את אוזניי פתאום. הקול אמר:" דניס...
דניס." כמה מוזר חשבתי לרגע, וממש לא עלה בדעתי לסובב את הראש
לכיוון הקול ולראות את מקורו כי חשבתי שזה כבר מוגזם - אני
פשוט מתחיל לדמיין דברים.