שוב אני לא מצליחה להירדם. אני יודעת שלילה ארוך רצוף שיגיונות
מצפה לי.
הייתי רוצה שבפשטות מישהו יגע בי, ירדים את כל היאוש הזה שרק
הולך וגואה בקרבי. שינקה את ראשי ממחשבות ויערסל אותי אל השינה
המתוקה והמענגת.
              אבל הוא לא מגיע.
השעון מראה רק אחת ועשרים, וסיימתי לקרוא את הספר. בערבוביה על
המיטה מפוזרים דפים פרי יאושי האחרון. אני מתפתה להדליק את
הטלוויזיה, אבל יודעת שזה רק יעורר אותי, ואיני מוכנה להיכנע
לעירנות.
אני מנסה ליצור אווירת שינה בחדר, אני מכבה את האור הגדול
ומשאירה רק את מנורת הכבשים שמפיצה אור ורוד ורך.
ברקע אני בוחרת את הדיסק שלי ללילות קשים. בתנועה אחת גדולה
אני מעיפה את הדפים אל הרצפה, מסדרת את הכרים ומתכרבלת.
"בואי הנה, שנתי מתוקתי," אני קוראת לה בלי קול, "בואי ונחלום
ביחד חלומות נעימים".
אני עוצמת את עיני ואני יודעת זה אבוד, כאילו קפיץ קטן שמתחו
בי נמתח עד קצה גבול היכולת והוא מתפרץ, המחשבות מתערבלות
במוחי.
אני אנסה עכשיו מדיטציה, אומרים שזה אמור להרגיע. מה כל-כך קשה
בלשבת דוממת ולזמזם זמזום סיני שקט. ואולי זה יביא את המנוחה
לעיניי היגעות.
שלוש וארבעים, והשעון ממשיך לדפוק את דקותיו ולקצר את שעות
השינה המיוחלות.
רגע חושבים: גם ככה עוד שעתיים וחצי אני קמה, מה יעזור לי שעות
ההיאבקות האלו?
ויש לי עוד כל-כך הרבה להספיק.
                    אני נכנעת!
קמתי מהמיטה, להדליק את האור, לשים מוזיקה רועשת במערכת ולקפוץ
למקרר להכין איזה נישנוש קטן לדרך, לפתוח את המחשב, להיכנס
לוורד, לפתוח את הקובץ ולהתחיל לעבוד.
אני בוהה...
מה זה?! אני קופצת בבהלה, פונה לכיוון השעון המעורר, שיט!! שוב
נרדמתי על המקלדת ורק האות טי"ת כתובה עשרות פעמים על המסך.
מפתח מסתובב בדלת, הוא נכנס הביתה.
"מה? שוב ליל מרדפים אחרי השעון?" הוא שואל בעייפות.
אני מהנהנת בהכנעה ויוצאת למטבח להכין כוס קפה.
הוא בא אליי, מחבק אותי ואומר: "אולי באמת כדאי שאני אפסיק עם
משמרות הלילה האלה אחת ולתמיד."