[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאיה בן ציון
/
אדוארד

"החלטתי לקרוא לבת שלי מאיה, כמובן אם תהיה לי בת."
"למה?" שאלה רנה את רשל.
"תראי, אני מכירה המון אנשים מכל המינים ומכל הסוגים, אבל מאיה
אני מכירה כעשרים ואף אחת לא משוגעת, ואני כמו שאת יודעת לא
אוהבת משוגעים, לא יודעת איך חיים איתם ולא מוכנה בכלל להתחיל
ללמוד איך זה אחרת מלקום בבוקר, לשלוח ילדים לגן, לבית ספר,
לחתן אותם. מספיק לי אדוארד, שעם האמנות שלו, ישן ביום, עובד
בלילה, לפעמים כשמשעמם לו מדבר בטלפון עם חברים, אם אין לו עם
מי לדבר הוא מעיר אותי ואני, שמתה לישון, צריכה לשבת מולו
ולהקשיב להגיגים שלו כשהוא יוצר את פסל הזכוכית שהזמינו
בסותבי. מה שהכי משגע זה שאני לא מבינה את האמנות הזו, שבמקום
לראות אותה רואים דרכה."
"מה, את לא אוהבת אותו?"
"את זה לא אמרתי, אני מאד אוהבת אותו ודואגת לו. לפעמים, אני
יושבת שם, מביטה בו ובוכה מרוב  געגועים - אפילו שהוא יושב
מולי."
"תגעי תגעי", אמרה רשל לרנה והצביעה על הבטן הגדולה שהזדקרה
לפניה.
רנה שמה את היד על הבטן הענקית והרגישה את החיים החדשים זזים,
בועטים במרץ רב ובתובענות אין קץ.
"זאת נורמלית?" שאלה רנה, "זאת נראית לי משוגעת אמיתית כמו שרק
הבת של אדוארד יכולה להיות. איך את יודעת שזו בת?"
"מה זה איך אני יודעת? זה יכול להיות אחרת? זה יתכן שלי יוולד
בן? מה אני אדבר איתו? מה אני אלמד אותו? זהו, החלטתי שזו בת
וכך יהיה", אמרה נחרצות, וכך היה.
נולדה מאיה, כליל השלמות. כשהניחו אותה על הבטן של רשל דמעות
אושר הציפו אותה. אדוארד הגיע עם זר ורדים ורוד עשר דקות לאחר
הלידה. מיד ידעה שגם הוא האמין כמוה שלא ייתכן אחרת. זו היתה
בת עוד לפני שנוצרה.
הרגע הזה של הביחד שלהם הכפיל ושילש את האושר המושלם, רשל
אדוארד ומאיה.
זהו, ידעה, עכשיו כוס האושר של חייה מלאה עד גדותיה, אין צורך
יותר בכלום.
רק לשתות ולדאוג שתתמלא עוד ועוד, אהבה, שמחה ושלמות האיחוד.
כמו שאומרים, האושר הציף ועטף באותן דקות אותה, את אדוארד, את
מאיה, ונותר עוד שפע לכל מי שעמד שם והביט במשפחה המאושרת
הזו.
החכמים שבהם נטלו כל אחד מעט לעצמו, שכן מעיין נובע הוא האושר
ולעולם אינו כלה לאלה שמתמסרים אליו בכל לבם, וכמובן לא שמים
כל מחיצות בינם לבינו.

רנה הגיעה אחרי שבוע.
רשל ישבה, מאיה בידיה ודמעות האושר עדיין מציפות אותה.
נישקה, חיבקה, ישבה מולה. רשל יושבת, מאיה בידיים, הדמעות לא
מפסיקות, החלונות סגורים, התריסים מוגפים. אמנם בבית נעים, אבל
באמצע היום?
"אפשר לפתוח את התריסים?" שאלה רנה.
רשל לא ענתה, רק הדמעות המשיכו לזלוג. היא אפילו לא יכלה לנגב
אותן כי היא החזיקה את מאיה בידיים.
שתי נשים צעירות, לא מנוסות, ותינוקת, ישבו כך ביום אביב צונן
באנטוורפן והביטו זו בזו, כשלאחת - זו שמחזיקה תינוקת ביד -
זולגות דמעות ללא הפסק, והשניה חושבת בלבה:
'האם אלה הדמעות שכיבו את זיק השמחה המתמדת מעיניה של רשל? מה
קורה פה? לא הציעה לה שתיה, לא הציגה בפניה את התינוקת, רק
הנהנה בראשה, כמו עונה כן ולא.'
"אדוארד בבית?" שאלה רנה.
רשל הניפה את ראשה לכיוון החדר ודמעה שעפה צרבה את ידה של
רנה.
צריבה שהדליקה אצלה את כל נורות ההזהרה.
'קרה משהו', חשבה, 'אני חייבת לדבר עם אדוארד, אני חייבת להבין
מה קורה פה. אמא צעירה לא יושבת בחושך ובוכה בלי סוף, אמא
צעירה לא...' ואז כמכת ברק הבינה, רשל בדכאון!
התופעות הזכירו לה את אביה, שיום אחד ישב ובכה ולא הצליח
להפסיק עד שבא רופא, ובהינף מבט שלח אותו לאשפוז במחלקה
הפסיכיאטרית.
במזל, זה נגמר תוך שבוע ומאז הם מקפידים על אורח חיים מאוזן.
אמה אינה נותנת לאף דאגה לערער את שלוות הנפש של אביה, ומזה
עשר שנים הכל "מתנהל למישרין", כך נוהגת אמה להגיד בכל פעם
ששואלים אותה מה שלום בעלך.

בעדינות העירה רנה את אדוארד וביקשה ממנו שילך להתרחץ כי היא
רוצה לדבר איתו.
אדוארד יצא מהחדר לכיוון המטבח. רשל המשיכה לבהות לעבר רנה וזו
הרגישה כאילו היא מביטה דרכה והדמעות - אינן מפסיקות.
הכין קפה לשלושתם.
על מגש זכוכית מפוסל, מעשה ידיו, הגיש את הכוסות עם כלי לסוכר
וכלי לחלב. רנה חשבה בלבה 'מה הוא מקפיד כל כך על גינונים?
איפה יש לו זמן לכל זה? הוא לא רואה מה קורה אצלו בבית?'
אדוארד ניגש לרשל ולקח את מאיה לידיים. עיניו צחקו מאושר והוא
גרגר כמו תינוק.
'עוד מטורף', חשבה רנה.
היא שכחה, שכל ההורים הנורמלים של כל הילדים הנורמלים בעולם,
מתחילים להשמיע ציוצים וגרגורים מכל סוג ומין שהוא, ברגע
שמגיחים צאצאיהם לאוויר העולם, ולא חשוב מעמדם, לא חשובה
השכלתם וסביבתם החברתית וכו' וכו', ואדוארד ממשיך.
"גרר קוקו נונונ גרר קוקו קוקו גרררר..."
ומאיה, בתנועות עובריות, ממצמצת עיניים ומכווצת פה כמנהג כל
התינוקות הנורמליים בני השבוע בעולם כולו.
"נורמלית לגמרי", אמרה רנה והביטה באב ובבתו, כיצד הם מתמסרים
אחד לשניה, שוכחים אותה, את רשל, רק יושבים שם "גרר גררר,
צוויץ צוויץ".

רשל ודמעותיה, יושבת שם על הכורסה כאילו היתה אחד מאותם פסלי
זכוכית של אדוארד, לא זזה.  הדמעות שזולגות ללא הרף נראות
כאילו זו דמעה אחת שקפאה.
"אדוארד, אני חושבת שכדאי שנזמין את ד"ר כהן, הגיניקולוג
שלכם."
אדוארד הביט לעבר רנה ושוב לעבר רשל.
"למה? משהו לא בסדר? אני לא מבין מה קרה, רשל מרגישה טוב, מאיה
נראית נפלא, ואנחנו מאז שנולדה, כל הזמן, בוכים מאושר. לא
ידעתי שיכול להיות כזה טוב פה בלב".
הצביע על לוח לבו תוך שהוא מתקרב לרשל, ביד אחת מחזיק את מאיה
ובשניה מנסה לחבק את אשתו אהובתו.
באותה שניה גם הוא ראה את האין מבט של רשל וקפא על מקומו.
רנה זינקה, לקחה את מאיה מידיו והשאירה אותו לעמוד שם.
דקות אחדות שנמשכו נצח הבהירו לאדוארד שרשל לא שם, המבע המבועת
שעל פניו הריץ את רנה לטלפון, והיא התקשרה להזמין אמבולנס.
המוקדנית שאלה אותה על פרטי האירוע.
אדוארד שמע, כמו מתוך בועת זכוכית, את רנה מסבירה את שארע
ומבקשת שישלחו גניקולוג ופסיכיאטר, אבל אם אי אפשר את שניהם
עדיף גניקולוג.
יש פה אשה אחרי לידה - לא, היא לא לבד, בעלה פה - התינוקת ואני
- כן, אני אשאר עד שכולם ירגעו, זה בסדר, הוא בסדר, גם הקטנה
בסדר. עוד כמה דקות? אני חושבת שזה דחוף, כדאי שתזדרזו. כבר
שבוע, בואו כבר, אני מודאגת, זה דחוף."
'דחוף', 'דחוף', הדהדו המילים בראשו של אדוארד. 'דחוף',
'דחוף', בקעו המילים, יחד עם צרחת הסירנה של האמבולנס את בלון
הזכוכית שהיה בו.
הצלצול בדלת העיר אותו סופית.
רנה פתחה. נכנסו שניים - רופאה וחובש שנשא ארגז שנראה כארגז
כלים.
"שלום שמי ד"ר נו ואני גניקולוגית, איפה היולדת?"
רנה הצביעה לכיוון רשל. הרופאה הביטה ימינה ושמאלה.
"אבל אני רואה תינוקת."
רנה ניגשה קרוב לרופאה ולחשה לה בקצרה את הסיפור.
"שוב הטיפשה הזו מהמוקד, לא הסבירה מה קרה. טוב, לא חשוב, אני
אטפל בזה."

ד"ר נו ניגשה לרשל, התיישבה מולה והחלה לשאול אותה שאלות. המבט
של רשל והדמעות הסבירו הכל. אחרי שתי דקות היא ניגשה לאדוארד
שעדיין החזיק את מאיה וסימנה לרנה להתקרב.
לחשה "זה נראה כמו דכאון אחרי לידה. כמה זמן זה נמשך?"
"בערך מלפני שלושה ימים, כשחזרנו הביתה מבית יולדות", ענה
אדוארד.
"ומי טיפל בילדה מאותו יום?"
"בלילות אני - אני עובד בלילה, אני פסל. בבקרים רשל. עכשיו
כשאת שואלת, אני נזכר שתמיד בערב, כשהתעוררתי, היא היתה רעבה
ורטובה - אז הייתי שולח את רשל לישון. חשבתי שהקטנה שיגעה אותה
כל היום."
"זה מאשש את השערתי. אני מבקשת את רשותך לקחת אותה אתי לבית
חולים לאבחון ולטיפול. אני אאשפז אותה במחלקה הפסיכיאטרית בבית
החולים שבו ילדה את התינוקת. קרוב לודאי שנמצא שם עדיין כרטיס
מעקב ההריון ותוצאות כל הבדיקות שלה."
"את צריכה לשאול אותה", אמר אדוארד.
"אני חושבת שאתה לא כל כך מודע למה שקורה לה, אדוני", אמרה ד"ר
נו, "היא במצב של חוסר יכולת להחליט - אני מבקשת, תהיה אמיץ,
תחליט בשבילה. זה לטובת כולכם".
אדוארד הנהן בראשו, ניגש לרשל, נשק לה ועזר לה לקום. יחד יצאו
מהבית לכיוון האמבולנס.
"את רוצה שאשלח לך עובדת סוציאלית?" שאלה ד"ר נו את רנה.
"אני אסתדר, כשאדוארד יחזור נראה מה לעשות, יש להם משפחה
וחברים. בשלב זה, זה בסדר."
"בכל אופן, אם תיתקלי בבעיה, הנה מספר הטלפון של שרותי החרום
הסוציאליים. הם מטפלים בבעיות כאלה ויש להם נסיון רב. ובאשר
לרשל, אני מקווה שזה אירוע קצר, זה קורה, אבל ברוב המקרים זה
נגמר מהר מאד. בכל אופן, בבית חולים כבר יסבירו לאדוארד הכל.
אל תדאגי. דרך אגב, התינוקת הזאת נראית לי נורמלית מאד. איך
קוראים לה?"
"מאיה", ענתה רנה.
"לא פלא", אמרה ד"ר נו ויצאה גם היא.
צרחת האמבולנס הבהירה לרנה שהם נסעו.
אדוארד חזר אחרי שעתיים, פניו נפולות.
"המצב לא טוב - הרופאים אומרים שזה יכול להמשך הרבה זמן."
"מה הרבה זמן - שבוע, שבועיים?" שאלה.
"אולי חודשים", ענה.
"אוי לא", אמרה רנה והעבירה את מאיה לידיו של אדוארד. חיבוק
לתינוקת המקסימה הזאת ינחם אותו.



החודשים חלפו והיו לשנים, רנה סיימה לימודי תקשורת
ופסיכולוגיה, חזרה לישראל והתחילה לעבוד ברדיו. בין שאר
התכניות, ערכה תכנית שיחות טלפון אל תוך הלילה. באולפן יושב
בכל פעם פסיכולוג אחר ומייעץ לפונים, יותר נכון משוחח עם
הפונים.
אדוארד גידל את מאיה לבד, הפך לאמן מפורסם, הוא מפסל פסלי
זכוכית וקריסטל ואף זכה לתואר פרופסור של אוניברסיטת פראג.
הוא מסתובב בעולם ומרצה על האמנות שלו ואמנות הזכוכית בכלל.
לאחר מספר שנים התגרש מרשל, שעדיין מאושפזת בסנטוריום יוקרתי
באנטוורפן (הוא ממשיך לממן את שהותה שם). אחת לשנה הוא ומאיה
מגיעים לבקר אותה.
הדמעה עדיין תקועה שם על פניה והמבט שלה רואה דרכם.
כשהיתה מאיה בת חמש עשרה, התחתן עם אולגה, יפיפיה צ'כית, שפגש
באחד ממסעי ההרצאות שלו לפראג.
באושר בורגני של אדם מצליח, התקדם לעבר גיל העמידה.
הלילה התקשר אדוארד לקול ישראל.
"אני מדבר מאנטוורפן ואני מבקש לדבר עם רנה."
עורכת התכנית, שוש, ענתה "היא איננה הלילה - אפשר לעזור?"
שוש כבר מכירה את הפונים בלילה, הם לא צריכים להסביר, האוזן
הרגישה שלה מזהה את הצרכים.
"אתה רוצה לדבר עם השדרן?"
"מאיפה אתה מדבר - אנטוורפן? זה בבלגיה - זה רחוק."
"כן, אני רוצה לדבר עם השדרן - אני מקשיב לכם כל ערב מזה שנים
בזמן שאני עובד - אני פסל - אני מאזין לכם כל הלילה - אני
ישראלי במקור, והדיבור הלילי הזה מחבר אותי לעצמי."
"על מה אתה רוצה לדבר?" שאלה שוש.
"אני צריך עצה - עזרה - אולי יובב יוכל לעזור לי, אני אוהב
לשמוע אותו."
"באיזה עניין?"
"בתחום האהבה."
"כן, בזה הוא מומחה", ענתה לו שוש, "אנא מסור לי את מספר
הטלפון שלך. אחזיר לך צלצול כשאוכל להכניס אותך לשידור."
עשר דקות אחר כך צלצל הטלפון בביתו של אדוארד.
"לילה טוב", אמר יובב, "אני מבין שאתה נמצא באנטוורפן ואתה
מאזין לנו?"
"כל לילה", ענה אדוארד, "ואני מאד נהנה."
"תודה - ומה שמך?"
"אדוארד."
"מה אתה רוצה לספר לנו?"
"אני מבקש עצה - אני לא יודע מה לעשות."
"לפני שבועיים עזבה אותי החברה שלי. היינו יחד שנתיים באהבה
גדולה, ופתאום היא קמה והלכה. אני לא יודע למה, אני לא מבין
למה. היא כל הזמן מתקשרת, שומעת את קולי וסוגרת את הטלפון. אם
אני לא עונה היא מאזינה למשיבון וסוגרת. אני יודע שהיא אוהבת
אותי ואני אוהב אותה, אני לא יודע
מה לעשות."
"בן כמה אתה?"
"אני בן חמישים."
"והיא?"
"צעירה ממני בעשרים שנה. היא בת שלושים. תראה, אני גם לא
מהעולם שלה. אני מהעיר, היא מאיזו עיר כפרית  רחוקה."
"אז אולי לא טוב לה בגלל זה?"
"אז למה היא מצלצלת? למה היא הולכת לבית הקפה אליו יצאנו
לראשונה ומזמינה יין פורת לבן כמו באותו יום? למה היא עושה את
זה כל ערב? הרי היא יודעת שאני אבוא לראות אותה שם."
"ואתה בא?"
"כן, וכשאני רואה אותה אני מסתתר כדי שלא תראה אותי - מזמין
יין פורת לבן, מסתכל עליה - הלב שלי נקרע, אני אומר לך - אני
רחוק ממך איזה ששת אלפים קילומטר ואתה בטח מרגיש את הסערה שבה
אני נמצא."
השדרן צחק. "אני לא יודע כמה קילומטר אתה רחוק ממני אבל אני
מבין שבגילך זה מוזר להקלע למערבולת כזו בצורה הזו, זה מתאים
לאנשים צעירים."
"היא באמת צעירה."
"יש לך השערה למה היא קמה ועזבה?"
"אני חושב שבגלל שהיא איבדה אנשים אהובים בגיל צעיר - אביה
ואחותה מתו מסרטן והיום היא עובדת בבית חולים וכל הזמן אנשים
נחמדים שהיא פוגשת מתים - היא לא מוכנה אולי לקחת סיכון
ולהשקיע מעצמה, מחשש שגם אני פתאום אעלם לה."
"איך פגשת אותה, בבית חולים?"
"הייתי חולה והגעתי לשם לטיפול עם אשתי השניה."
"אתה גרוש?"
"אני בשלבי גירושים. כשהכרתי אותה הייתי עם אשתי השניה.
כשנכנסנו, אשתי אמרה לי 'הנה האשה אותה אתה מחפש כל החיים, זו
השידוך שלך משמיים'."
"אתה מתגרש בפעם השניה?"
"כן, אשתי הראשונה קיבלה דיכאון לאחר לידה ועד היום היא
מאושפזת בסנטוריום."
"וילדים יש לך?"
"כן, בת אחת מנישואי הראשונים, אותה גידלתי לבד. היא כבר בת
עשרים ושלוש. מאיה, בחורה נורמלית עם רגליים על הקרקע,
סטודנטית לביוכימיה."
"ואת זאת אתה אוהב?"
"אני יכול להגיד שזו האהבה של חיי, לא אהבתי אף אחת כמו את
מרי, ואני יודע שגם היא אוהבת אותי, תתאר לך שבמשך השנתיים
שאנחנו חיים ביחד היא אפילו למדה קצת עברית, אפילו שאני מדבר
פלמית וצרפתית. היא  חשבה שזה מגיע לי שהיא תדבר בשפה שלי."
"אתה חושב שהיא מאזינה לשידור שלנו עכשיו?"
"לא נראה לי הגיוני. הייתי מאזין בלילות בזמן העבודה. לפעמים
היא הייתה יושבת לידי ובטח מקשיבה, הרי היא היתה שם, אבל אני
לא בטוח שהיא הבינה את הדיבורים. בכל זאת, היא לא כל כך יודעת
עברית, רק קצת. תראה, אני חושב, אולי לא מתאים לה ולא נוח לה
החיים שלי. אני פסל ופרופסור, מטלפנים אלי מסותבי מלונדון,
מהגלריה לאמנות מודרנית בניו-יורק ואפילו ממוזיאון ישראל
בירושלים - אתה יודע, היא אפילו לא יודעת אנגלית והיחידים שהיא
מצליחה לדבר איתם קצת הם אלה ממוזיאון ישראל - היא יודעת קצת
עברית. מה אני יודע, אולי לא נוח לה העולם שלי, כמו שאמרתי לך
היא מהכפר, מה לה ולכל המכובדים האלה מסותבי ומניו יורק. אני
פסל של זכוכיות ואני מאד, איך לומר, פופולרי, אני פוגש אנשים
מפורסמים, אני הולך לקוקטלים, והיא בחורה פשוטה מהכפר. באמת
אני לא יודע."
שוש המפיקה הרימה את הטלפון באולפן. "לילה טוב."
"פרלה פרנסה? (מדברים צרפתית)" נשמע מעברו השני של הקו.
"נו (לא)", ענתה שוש, "ספיקינג אינגליש, קן אי הלפ יו? (מדברת
אנגלית, אפשר
לעזור לך)"
"אוקיי, אני אנסה באנגלית", אמרה האשה מעבר לקו.
"האם זה אדוארד מאנטוופן שמדבר עם השדרן?" שאלה באנגלית.
"כן", ענתה שוש באנגלית, "ומי את? מה אני יכולה לעזור לך?"
"אני מרי, ורק רציתי לדעת אם זה הקול של אדוארד. אני כל כך
אוהבת אותו, אז אני כל כך אוהבת  לשמוע את קולו".
"אני חושבת שהוא מדבר עלייך, על זה שהוא אוהב אותך, על זה
שעזבת אותו והוא מתגעגע - למה את לא חוזרת לחיות אתו?" שאלה
שוש.
"אני לא יכולה יותר - ראיתי את הבדיקות שלו, אני לא אעמוד שוב
בפרידה מאדם אהוב כל כך, אין לי כבר כוחות לחטיפות האלה, תמיד
חוטפים לי אותם, את אהוביי. הפעם אני קבעתי את מועד הפרידה.
הפעם אני שולטת בחיי - ולא אתן לאף אחד לשנות את זה."
שוש הקשיבה לה, ברקע שמעה את מילות הפרידה של יובב לאדוארד.
"אם אתה כל כך אוהב אותה, אל תוותר! אם אכן זו אהבת חייך תלחם
עליה! אל תנוח עד שתחזור אליך."
שוש הקשיבה לשניהם והחליטה לא להתערב, לא לגלות לאף אחד שום
דבר.
"שיהיה לך בהצלחה!" נפרדה ממנה.
ולאוויר השמיעה את שירם של החיפושיות, 'לט איט בי' (תן לזה
להיות).

מאיה בן- ציון    6.8.1997      







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הכל חרא.



חוץ משתן.






(בוב דילן)


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/8/05 2:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיה בן ציון

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה