החודשים חלפו והיו לשנים, רנה סיימה לימודי תקשורת
ופסיכולוגיה, חזרה לישראל והתחילה לעבוד ברדיו. בין שאר
התכניות, ערכה תכנית שיחות טלפון אל תוך הלילה. באולפן יושב
בכל פעם פסיכולוג אחר ומייעץ לפונים, יותר נכון משוחח עם
הפונים.
אדוארד גידל את מאיה לבד, הפך לאמן מפורסם, הוא מפסל פסלי
זכוכית וקריסטל ואף זכה לתואר פרופסור של אוניברסיטת פראג.
הוא מסתובב בעולם ומרצה על האמנות שלו ואמנות הזכוכית בכלל.
לאחר מספר שנים התגרש מרשל, שעדיין מאושפזת בסנטוריום יוקרתי
באנטוורפן (הוא ממשיך לממן את שהותה שם). אחת לשנה הוא ומאיה
מגיעים לבקר אותה.
הדמעה עדיין תקועה שם על פניה והמבט שלה רואה דרכם.
כשהיתה מאיה בת חמש עשרה, התחתן עם אולגה, יפיפיה צ'כית, שפגש
באחד ממסעי ההרצאות שלו לפראג.
באושר בורגני של אדם מצליח, התקדם לעבר גיל העמידה.
הלילה התקשר אדוארד לקול ישראל.
"אני מדבר מאנטוורפן ואני מבקש לדבר עם רנה."
עורכת התכנית, שוש, ענתה "היא איננה הלילה - אפשר לעזור?"
שוש כבר מכירה את הפונים בלילה, הם לא צריכים להסביר, האוזן
הרגישה שלה מזהה את הצרכים.
"אתה רוצה לדבר עם השדרן?"
"מאיפה אתה מדבר - אנטוורפן? זה בבלגיה - זה רחוק."
"כן, אני רוצה לדבר עם השדרן - אני מקשיב לכם כל ערב מזה שנים
בזמן שאני עובד - אני פסל - אני מאזין לכם כל הלילה - אני
ישראלי במקור, והדיבור הלילי הזה מחבר אותי לעצמי."
"על מה אתה רוצה לדבר?" שאלה שוש.
"אני צריך עצה - עזרה - אולי יובב יוכל לעזור לי, אני אוהב
לשמוע אותו."
"באיזה עניין?"
"בתחום האהבה."
"כן, בזה הוא מומחה", ענתה לו שוש, "אנא מסור לי את מספר
הטלפון שלך. אחזיר לך צלצול כשאוכל להכניס אותך לשידור."
עשר דקות אחר כך צלצל הטלפון בביתו של אדוארד.
"לילה טוב", אמר יובב, "אני מבין שאתה נמצא באנטוורפן ואתה
מאזין לנו?"
"כל לילה", ענה אדוארד, "ואני מאד נהנה."
"תודה - ומה שמך?"
"אדוארד."
"מה אתה רוצה לספר לנו?"
"אני מבקש עצה - אני לא יודע מה לעשות."
"לפני שבועיים עזבה אותי החברה שלי. היינו יחד שנתיים באהבה
גדולה, ופתאום היא קמה והלכה. אני לא יודע למה, אני לא מבין
למה. היא כל הזמן מתקשרת, שומעת את קולי וסוגרת את הטלפון. אם
אני לא עונה היא מאזינה למשיבון וסוגרת. אני יודע שהיא אוהבת
אותי ואני אוהב אותה, אני לא יודע
מה לעשות."
"בן כמה אתה?"
"אני בן חמישים."
"והיא?"
"צעירה ממני בעשרים שנה. היא בת שלושים. תראה, אני גם לא
מהעולם שלה. אני מהעיר, היא מאיזו עיר כפרית רחוקה."
"אז אולי לא טוב לה בגלל זה?"
"אז למה היא מצלצלת? למה היא הולכת לבית הקפה אליו יצאנו
לראשונה ומזמינה יין פורת לבן כמו באותו יום? למה היא עושה את
זה כל ערב? הרי היא יודעת שאני אבוא לראות אותה שם."
"ואתה בא?"
"כן, וכשאני רואה אותה אני מסתתר כדי שלא תראה אותי - מזמין
יין פורת לבן, מסתכל עליה - הלב שלי נקרע, אני אומר לך - אני
רחוק ממך איזה ששת אלפים קילומטר ואתה בטח מרגיש את הסערה שבה
אני נמצא."
השדרן צחק. "אני לא יודע כמה קילומטר אתה רחוק ממני אבל אני
מבין שבגילך זה מוזר להקלע למערבולת כזו בצורה הזו, זה מתאים
לאנשים צעירים."
"היא באמת צעירה."
"יש לך השערה למה היא קמה ועזבה?"
"אני חושב שבגלל שהיא איבדה אנשים אהובים בגיל צעיר - אביה
ואחותה מתו מסרטן והיום היא עובדת בבית חולים וכל הזמן אנשים
נחמדים שהיא פוגשת מתים - היא לא מוכנה אולי לקחת סיכון
ולהשקיע מעצמה, מחשש שגם אני פתאום אעלם לה."
"איך פגשת אותה, בבית חולים?"
"הייתי חולה והגעתי לשם לטיפול עם אשתי השניה."
"אתה גרוש?"
"אני בשלבי גירושים. כשהכרתי אותה הייתי עם אשתי השניה.
כשנכנסנו, אשתי אמרה לי 'הנה האשה אותה אתה מחפש כל החיים, זו
השידוך שלך משמיים'."
"אתה מתגרש בפעם השניה?"
"כן, אשתי הראשונה קיבלה דיכאון לאחר לידה ועד היום היא
מאושפזת בסנטוריום."
"וילדים יש לך?"
"כן, בת אחת מנישואי הראשונים, אותה גידלתי לבד. היא כבר בת
עשרים ושלוש. מאיה, בחורה נורמלית עם רגליים על הקרקע,
סטודנטית לביוכימיה."
"ואת זאת אתה אוהב?"
"אני יכול להגיד שזו האהבה של חיי, לא אהבתי אף אחת כמו את
מרי, ואני יודע שגם היא אוהבת אותי, תתאר לך שבמשך השנתיים
שאנחנו חיים ביחד היא אפילו למדה קצת עברית, אפילו שאני מדבר
פלמית וצרפתית. היא חשבה שזה מגיע לי שהיא תדבר בשפה שלי."
"אתה חושב שהיא מאזינה לשידור שלנו עכשיו?"
"לא נראה לי הגיוני. הייתי מאזין בלילות בזמן העבודה. לפעמים
היא הייתה יושבת לידי ובטח מקשיבה, הרי היא היתה שם, אבל אני
לא בטוח שהיא הבינה את הדיבורים. בכל זאת, היא לא כל כך יודעת
עברית, רק קצת. תראה, אני חושב, אולי לא מתאים לה ולא נוח לה
החיים שלי. אני פסל ופרופסור, מטלפנים אלי מסותבי מלונדון,
מהגלריה לאמנות מודרנית בניו-יורק ואפילו ממוזיאון ישראל
בירושלים - אתה יודע, היא אפילו לא יודעת אנגלית והיחידים שהיא
מצליחה לדבר איתם קצת הם אלה ממוזיאון ישראל - היא יודעת קצת
עברית. מה אני יודע, אולי לא נוח לה העולם שלי, כמו שאמרתי לך
היא מהכפר, מה לה ולכל המכובדים האלה מסותבי ומניו יורק. אני
פסל של זכוכיות ואני מאד, איך לומר, פופולרי, אני פוגש אנשים
מפורסמים, אני הולך לקוקטלים, והיא בחורה פשוטה מהכפר. באמת
אני לא יודע."
שוש המפיקה הרימה את הטלפון באולפן. "לילה טוב."
"פרלה פרנסה? (מדברים צרפתית)" נשמע מעברו השני של הקו.
"נו (לא)", ענתה שוש, "ספיקינג אינגליש, קן אי הלפ יו? (מדברת
אנגלית, אפשר
לעזור לך)"
"אוקיי, אני אנסה באנגלית", אמרה האשה מעבר לקו.
"האם זה אדוארד מאנטוופן שמדבר עם השדרן?" שאלה באנגלית.
"כן", ענתה שוש באנגלית, "ומי את? מה אני יכולה לעזור לך?"
"אני מרי, ורק רציתי לדעת אם זה הקול של אדוארד. אני כל כך
אוהבת אותו, אז אני כל כך אוהבת לשמוע את קולו".
"אני חושבת שהוא מדבר עלייך, על זה שהוא אוהב אותך, על זה
שעזבת אותו והוא מתגעגע - למה את לא חוזרת לחיות אתו?" שאלה
שוש.
"אני לא יכולה יותר - ראיתי את הבדיקות שלו, אני לא אעמוד שוב
בפרידה מאדם אהוב כל כך, אין לי כבר כוחות לחטיפות האלה, תמיד
חוטפים לי אותם, את אהוביי. הפעם אני קבעתי את מועד הפרידה.
הפעם אני שולטת בחיי - ולא אתן לאף אחד לשנות את זה."
שוש הקשיבה לה, ברקע שמעה את מילות הפרידה של יובב לאדוארד.
"אם אתה כל כך אוהב אותה, אל תוותר! אם אכן זו אהבת חייך תלחם
עליה! אל תנוח עד שתחזור אליך."
שוש הקשיבה לשניהם והחליטה לא להתערב, לא לגלות לאף אחד שום
דבר.
"שיהיה לך בהצלחה!" נפרדה ממנה.
ולאוויר השמיעה את שירם של החיפושיות, 'לט איט בי' (תן לזה
להיות).
מאיה בן- ציון 6.8.1997
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.