סיפור ראשון: אמא של גבי (גבריאל)

אמא של גבי זומנה למשטרה. למה לא? ולבד? למה לא יחד עם בעלה?
אולי באותה שעה בעלה עבד.
- כאן אני שואל את השאלות, חברה אלקסנדרה! הקצין הבכיר,  לא
התענג על מבוכתה. יפה תאר. מדיו, ודרגותיו, וניסיונו הקרבי
העשיר (ובמיוחד,בין הסדינים), פיצו על קומתו הנמוכה,  וריפדו
דרכו לחדרי הנשים. הפשוטות. זה לא היה מידע סודי.כיאה לגיבור
אמיתי, חיפש אתגרים חדשים.
- אנו בתקופה חדשה, שערי הארץ נפתחו, הגיע  אישור עקרוני
מבוקרשט, לפספורט. תוכלו להגר לאוסטרליה, כפי שביקשתם לפני 4
שנים. הפסיק כדי ללקק סוכריה  על מקל.
- תודה חבר קצין, העיזה במרווח הזמן שנוצר. חל איסור חמור
לפנות בתאר:" אדוני, נכבדי, כבודו", מסממני הבדל המעמדות,
שהתפוגג לעולמי עד.
- נשארו מספר פרטים קטנים שיש לבדוק בתיק האישי:  אם אין
חובות, אם יש דולרים מהדוד באמריקה,  חלילה, ישמור אותנו האל
(מעידה מסוכנת, לחבר מפלגה. מקדש האמונה החדשה  הוא בית המפלגה
הקומוניסטית, שומר נפשו ירחק ממדרגות הקטדרלה). אולי אינכם
מרוצים מהמצב החדש, מעורבות בפעילות חתרנית.
- החבר יודע שבעלי עונה ו"ישב" שנתיים, במשטר הקודם, באשמת
פעילות קומוניסטית.
- אנו יודעים. הכל. אבל למען הסדר, יש למלא הרבה ניירת. עניין
של מה בכך, ותוכלו לעזוב. האונייה ממתינה בנמל. אל תשכחו לשלוח
לי גלויה. ברור...  אם יתעורר ספק, התשובה עלולה להתעכב.
  במבט מעורפל, ספרה, על שולחן הכתיבה  המפואר, שלא  נרכש
בתקציבי המשטרה, בתוך ספלון פורצלן, 3-4 סוכריות על מקל,
ארוזות בנייר צלופן.  תרנגולים אדומים, כרבולות גדולות, ארגמן
לוהט. אף לא תרנגולת קטנה אחת.
- אומנות עממית, עקב אחר מבטה. קניתי הבוקר, בשוק,  אנחנו
עובדים קשה מאד, שבע ימים בשבוע. לפעמים אינני מגיע הביתה.
חברים מתנדבים מהקואופרטיב, הביאו ספה, ובנו מקלחת.  כל יום
ראשון, יום השוק, המוכרת, כפריה, שומר לי תריסר. את יודעת,
שבמאמץ לבניית הסוציאליזם, אין מקום לפינוקים
בורגניים-קפיטליסטיים. שני הילדים שלי אוהבים סוכריות על מקל.
גם אני, מרשה לי מדי פעם. גדלתי במשטר הקודם. שבע אחים. ללחם
לא היה כסף. קיבלתי, אולי, לפעמים, "לק" מחבר.
בלשון אדומה, בין שפתיים קמוצות, לקח "לק" מהסוכריה שלו.
- חבר קצין יודע כמה סבלנו, כיהודים במשטר הקודם...
- ולמרות הקשיים, את, חברה,  נשארת נאמנה למפלגה הקומוניסטית.
תבואי לבקר מדי פעם, אני אדאג לאישור כניסה. ואני מניח שלא
יתגלה דבר בתיק. יצא מאחורי השולחן, עזר לה לקום,
- תודה חבר קצין, מבולבלת, ניסתה להזיז רגליים כבדות.
-               כולם אוהבים אותי,בעיר, חברה, אזרז את
ההליכים, תכירי אותי, אני נחמד, גם את  תהיה נחמדה אלי. וליווה
אותה לדלת, תומך במרפקה, בעדינות, משפיל מבטו אל חזה השופע,
דלתי פתוחה לפניך.

כל יפה, נחמדה, או מושכת, כל  משנבראה אישה יודעת: בשלב כל
שהוא בחייה, בין גילאי 14 (אפילו) עד 55, גבר, ירמוז, יפנה
ישירות בהצעה, או יגיש בקשה בשבע עותקים. מילוט או קרב?
אינסטינקט קדמון, פעימות לב, אדרנלין, דריכות. אם נכספה אליו,
תזרום אתו, ולא, ההצעה מוגדרת  היום כמגונה, הטרדה.
  מרגע הזימון, נדדה שנתה, חרדה מן הצפוי, ויודעת. הקצין,
קזנובה מנוסה, לא דון ג'ואן טירון, למרות העוצמת מעמדו, היה
זהיר, אבל ברור ברמיזותיו.
המשא היה כבד מנשוא, כדורי ההרגעה שנתן לה רופא, חבר, עזרו.
- חוצפה! חזיר! אבל אין לך ברירה, יעצה חברתה  הטובה ביותר(
יש כזאת),  נשבעת לא אספר לאיש,(?) ושבעלך לא ישמע. גם היא,
מזועזעת ורועדת, סיפרה לחברתה, שנשבעה, וסיפרה לחברתה. וכעבור
שבועיים כול העיר ידע. אבל התיק כבר היה בבוקרשט, האישור חזר.

יחי החופש!

סיפור שני: אמא של בני

היינו שנה בארץ, עולים חדשים (וכך נשארנו, אני עולה גאה)...
לא זוכר במה עבדה ( זוכר, לא אפרט) אמא של בני, תמירה, זהובת
שער, כחולת עיניים. אני בן ארבע עשרה, ולא ראיתי עיניים כאלה
יפות מעולם, ובני,בנה הבכור, שנה לפני הגיוס.
אמא שלי עבדה משמרות, ערב, שבתות וחגים (כפי שהלאתי פעמים
רבות), כי באותה תקופה, נהוג היה לעבוד. לא היו בארץ מובטלים.
ואם היו, התביישו להכריז על כך בראש-חוצות. כולם עבדו בפרך.
תמיד דופקים את החדשים, לא את ה"שחורים" בלבד. אפילו אשכנזים.
אשכנזים דופקים אשכנזים/ות. על זה, בהמשך.
לפני שנולדתי, היינו עשירים, לאבא היה מפעל. בארץ עבד, גם
בשבת, ובחגים.  סדר פסח עשינו עם תיירים מאמריקה, במקום
עבודתו. והוא קם  מדי פעם, מסעודת-החג, לראות אם אין איש בשער
. אולי  בא אליהו, אולי משיח. לא זה ולאזה, לא בסדר הזה, ולא
בסדר הפוך. ולא ציפה להם. כי זה תפקיד שומר הלילה.
אל דאגה, באותם הימים, לא היו מחבלים מתאבדים בתל-אביב,
והערבים לא העיזו לקרא לעצמם " פלסטינאים", והסתפקו ברצח
יהודים בישובי-הספר (הגבול).

התחתנתי, גדלתי, והתבגרתי, ואמא גילתה לי דברים, שהעיקו על
מצפונה, שאבא ידע, אבל לא היה מספר לי לעולם.
" - אנחנו עובדות  כל כך קשה, ידענו ימים טובים יותר. בואי,
ניסע שתינו לשבוע נופש לצפון, לכפר-גלעדי" הציעה לה, אמא של
בני. שכרו חדר זוגי, ומייד יצאו לטייל, באווירה הירוקה של
השבילים-הצחים.
- "איזו מיקריות, התרגשה לפתע אימא של בני, ראיתי פה מישהו
מהעבודה, אני חייבת לדבר אתו, אחרת ייעלב. נכון שתסתדרי כמה
דקות לבד?" הדקות חזרו על עצמן כול יומיים, והתארכו לשעות.
- "התעוררה בעיה בעבודה, והלכנו לטלפן",(ב-1959, טרם  GPS
וטלפון דיגיטאלי) מיקום הטלפון בקיבוץ, היה חסוי, והשמוש בו,
באישור הסתדרות העובדים  בלבד. בסוף, סיפרה את האמת, לאמי,
שגלתה לי, כעבור עשרים שנה:
  אימא של בני, חששה שבני יגויס ליחידה קרבית. ("גולני" היה
הכי מפחיד),
לגיטימי, כולם חוששים, מי לא שמע על מחזור "מאו-מאו", של אותה
תקופה? אתם לא שמעתם! (ראה אנציקלופדיה בריטאניקה). בדרך לא
דרך הגיעה לצעיר שטען להשתייכות לש"ב, כוחות הביטחון, וכדומה,
(אולי מכבי-האש). הוא יסדר שבני ישרת ביחידה עורפית בטוחה. הוא
לא מצפה לחבילת שוקולד, או בקבוק וויסקי, או לשלמונים מעולה
חדשה. אבל היא כול כך יפה. הוא התאהב בה ממבט ראשון. והוא כול
כך בודד.
בנימין לא גויס ליחידה קרבית.
אמה של בני הייתה נורה עסוקה, ורק כעבור שנים, נודע לה, שגיוס
לעתודה האקדמאית, דוחה את השרות הצבאי, עד סיום הלימודים,
תמורת חתימה על שנת שרות-קבע, המועמד ישרת כמהנדס.לא קרבי ולא
"אבטיח". היא מעולם לא הצטערה על הקורבן. איש ה"מוסד" היה
"צבר" יפה-תאר, צעיר, ונלהב, וחסר נסיון, שהוסיף קסם לחוויה,
ולמתיקות הפרי הגנוב.
ומדי לילה, עייפה, קיבלה, את בני,הקצין הצעיר, בחיוך  זוהר,
בשובו הביתה מהקריה, בתל אביב.

אימא של אודי

אודי- חמודי היה, ונשאר, ילד יפה להפליא, חנפן, כובש-לבבות. גם
אימו. אודי- חמודי היה, ונשאר, טיפש להפליא. ובאותם זמנים,
מנהל, והיה מזמין את ההורים המאושרים לשיחה קצרה, בלי חשש
לחייו:
- אודי- חמודי חברמן, ספורטאי מצטיין, מקסים, ואני מקווה
שיגיע רחוק... מבית ספרינו.
אמא של אודי-חמודי למדה את השפה, והתחילה לעבוד במוסד פיננסי
גדול, בתפקיד רואה חשבון. רואי חשבון טובים ביותר הגיעו
מרומניה. חוק הבררה הטבעית: לאכול מן העוגה ושתראה שלמה.  רואה
חשבונות מעולה מתפרנס ולא נתפס לעולם.
רואה חשבון מושלם, לפי תורת הבירוקראטיה האידאלית, של WEBER,
הוא זה, שנתפס במעילה בכספי עיריה, ממשלה, או קואופרטיב, ויושב
3-4 שנים. מובטח, שלעולם לא יעשה עוד טעויות.  אמא של אודי-
חמודי עבדה מהשעות הקטנות  עד השעות הגדולות. הגיע תוך שנתיים
לקידום מרבי לאישה, מתקופת-הברונזה, עד תקופתנו. הצוות משוער,
עד נערת התה והסנדוויצ'ים, חיבב אותה,  המנכ"ל (הבוס של הבוס!)
אהב אותה, מעבר למסך הברזל של ההררכיה הבירוקרטית. אני מרגיש
שמשהו מטריד אותך. את עושה רבות למעננו, אני יכול לעזור.
- אני לא יודעת מה יצא מהבן שלי, לא מצליח בלימודים, לא מסתדר
בצבא. אין לי כסף, מה יהיה איתו, הוא לא יתקבל לשום מקצוע
הנדסי באוניברסיטה.
- אני אחשוב על פתרון, בואי אלי בעוד שבוע.
- שיסיים צבא, וילמד באוניברסיטה מקצוע כולשהו. אנו נקבל אותו
לעבודה באחד הסניפים. אני אקדם אותו בצורה דיסקטית, בלי ידעת
איש. ואת תהי נחמדה אליי. אימא של קוקי פרצה בדמעות אושר, אבן
נגולה מעל ליבה, עתיד בנה היה מובטח. גבר אינו חייב להיות יפה.
המנכ"ל היה חביב, ומתחשב, ובודד בצמרת, ועדין. וקיים לאורך
שנים, את אשר הבטיח בחדרי חדרים.
היום קוקי  (עיברת את שמו), סמנכ"ל בחברה הכלכלית..בתפקיד,
שכידוע, אינו דורש חכמה יתרה. נישה מוגנת מפגעי מזג אוויר, של
בכירים ביותר, אפילו בלי התערבות המנכ"ל

אמא שלי, (יש גם אבא).

נרשמתי לקורס מדריכי טיולים בחו"ל, בטרם הפך הדבר למכת מדינה
ומסחטת כספים, כולל .  דובר שש שפות, ובעל תאר שני בהיסטריה
אומנותית. מועמד אידאלי
.סיימתי בהצלחה. הובטחה לי  הדרכת קבוצה, בקיץ, לרומניה. פחות
טיפים ואקסטרות ממערב אירופה, אבל, התחלה.   שבוע לפני מועד
היציאה, מאושר ומתוח, התקשרתי לחברה. הודיעו, שתפקידי נמסר
לאישה, בוגרת קבוצתנו. הידע שלה בשפות, התמקד ב... של מארגן
הקבוצות.
  הבנתי את עקרונות חיי הג'ונגל. הגעתי למסכנה, שאמנם הורי
עבדו קשה, ועשו רבות למעני, אבל במרירות מה, אציין:
- בהחלט, לא עשו מספיק כדי לקדם את הקריארות שלי. במיוחד אמא
שלי! יכלה לעשות  יותר. אמהות אחרות הקריבו, בלי מאמץ, הרבה
יותר.
- למה אמא? למה?

23.04.04 הרצליה